בפרק י' ממשיל הנביא הושע את אפרים לעגלה מלומדה האוהבת לדוש: "ואפרים עגלה מלומדה אהבתי לדוש, ואני עברתי על טוב צוארה ארכיב אפרים" (הושע י', יא). וממשיך הנביא ואומר: "זרעו לכם לצדקה, קצרו לפי חסד, נירו לכם ניר ועת לדרוש את ה', עד יבוא ויורה צדק לכם" (שם, יב). זו העבודה שמבקש אלוהים - לזרוע צדקה ולקצור חסד. ואילו אפרים עשו בדיוק את ההפך: "חרשתם רשע, עולתה קצרתם, אכלתם פרי כחש, כי בטחת בדרכך ברב גבוריך" (שם, יג).
חכמים בתלמוד (סוכה מט:) דרשו את פסוק י"ב: "ואמר רבי אלעזר: גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה, שנאמר (הושע י', יב): זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד. אם אדם זורע - ספק אוכל, ספק אינו אוכל. אדם קוצר - ודאי אוכל". נבאר: הזריעה לא מבטיחה צמיחה, שהרי הדבר תלוי בגשמים, באדמה, בתנאי הסביבה השונים וכו'. אך בעת הקצירה, התבואה כבר קמה וגם ניצבה אל מול הקוצר. אם כן, על פי משל זה, הצדקה פחותה מגמילות חסדים. ממשיכה הגמרא ודורשת: "ואמר רבי אלעזר: אין צדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה, שנאמר: זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד". נתינת צדקה לעני היא אמנם צדקה אך היא גם סוג של חובה מוסרית של הנותן. לעומת זאת, לטרוח בגוף ובממון ולהגיע עד לעני על מנת ליתן לו צדקה - זה כבר בגדר חסד. כללו של דבר - ככל שהאדם מקרב את הנאתו של העני לדבר אותו הוא נצרך - זוהי גמילות חסדים. על כן, כל צדקה "משתלמת" על פי מידת גמילות החסדים הטמונה בתוכה. וממשיכים חכמים בתלמוד (שם): "תנו רבנן: בשלשה דברים גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה: צדקה - בממונו, גמילות חסדים - בין בגופו בין בממונו. צדקה - לעניים, גמילות חסדים - בין לעניים בין לעשירים. צדקה - לחיים, גמילות חסדים - בין לחיים בין למתים". נמצאנו למדים, שגמילות החסדים מקיפה יותר מאשר הצדקה - בגוף הנותן, במעמד המקבלים ואפילו במתים.
"זרעו לכם צדקה" - זו הפעולה הראשונית, אומר הנביא, אך: "קצרו לפי חסד" - היו אנשי חסד הרוצים להקיף את טובתם על כל החיים.