בפרק י"ג, הנביא הושע - בשם אלוהים - נותן סיבות לחטאם של ישראל: "אני ידעתיך במדבר בארץ תלאובות" (הושע י"ג, ה) - זוכר אני כיצד התנהגתם בארץ שזופת השמש ומלאת הצמאון, וזוכר אני כיצד התנהגתם כאשר נכנסתם לארץ לאחר מכן: "כמרעיתם וישבעו, שבעו וירום לבם - על כן שכחוני" (שם, ו). השובע גרם להם לשכוח את אלוהים.
הגמרא (ברכות לב.) מביאה כמה משלים על כך שכאשר ישראל מושפעים רוב טובה על ידי ה', הם שוכחים אותו:
"מאי ודי זהב? אמרי דבי רבי ינאי: כך אמר משה לפני הקב"ה: רבונו של עולם, בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו "די" - הוא גרם שעשו את העגל!" אם כן, העושר המופרז הוביל את ישראל לחטא. "אמרי דבי ר' ינאי: אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן, אלא מתוך קופה של בשר". האריה באופן עקרוני צריך להיות צמחוני, וכן יהיה לעתיד לבוא - "אריה כבקר יאכל תבן" (ישעיהו ס"ה, כה), אך כאשר אתה נותן לפניו בשר - הוא נוהם ושמח על כך. "עם האוכל - בא התאבון". והנמשל מובן. "אמר רבי אושעיא: משל לאדם שהיתה לו פרה כחושה ובעלת אברים, האכילה כרשינין (מאכל טוב) והיתה מבעטת בו. אמר לה: מי גרם ליך שתהא מבעטת בי? אלא כרשינין שהאכלתיך". אם כן, נתינה מופרזת עשויה להוליד כפיות טובה. "אמר רבי חייא בר אבא, אמר ר' יוחנן: משל לאדם אחד שהיה לו בן, הרחיצו וסכו, והאכילו והשקהו, ותלה לו כיס על צוארו והושיבו על פתח של זונות, מה יעשה אותו הבן שלא יחטא?" המשל הזה הוא קשה מקודמיו. הוא אומר שהקב"ה השפיע שפע טובה גשמית לישראל, שפע שגרם להזניית הלב. כאשר האדם חושב שהממון שניתן לו הוא זה שמוליך אותו בחיים והוא המעמידו על רגליו, יש חשש גדול שלבבו יזנה אחר החמדה והממון. ועל כך דרשה הגמרא: "אמר רב אחא בריה דרב הונא אמר רב ששת: היינו דאמרי אינשי: מלי כריסיה - זני בישי". מילוי הכרס הוא כבר עצם החטא, כי עוד פסיעה קטנה שיעשה - והאדם ייכנס אל עומק החטא. ומהיכן למדו זאת? "שנאמר (הושע י"ג, ו) כמרעיתם וישבעו שבעו וירם לבם על כן שכחוני. רב נחמן אמר: מהכא - (דברים ח, יד) ורם לבבך ושכחת את ה'. ורבנן אמרי: מהכא - (דברים לא, כ) ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלוהי נכר הארץ. ואי בעית אימא מהכא: (דברים לב, טו) וישמן ישרון ויבעט". והגמרא מסכמת: "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מנין שחזר הקדוש ברוך הוא והודה לו למשה? שנאמר (הושע ב, י) וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל".
צריך שיהיה לאדם ממון, אך צריך גם שיהיה לו יחס נכון אל ממונו. לא הממון של ישלוט בו ויוביל אותו - אלא הוא ישלוט בממונו ויוביל אותו אל מקומות ראויים כחסד וצדקה.