בפרקנו, הנביא מתחיל בתוכחתו לעם ישראל: "שמעו דבר ה' בני ישראל, כי ריב לה' עם יושבי הארץ. כי אין אמת ואין חסד ואין דעת אלוהים בארץ" (הושע ד', א). יש ריב לה' עם יושבי הארץ. מבאר האברבנאל: משל לאדם שמשכיר את ביתו ומחכה שהשוכר ישלם את דמי השכירות. אם השכור לא משלם את דמי השכירות, התנאי בטל והוא מוצא מן הבית. והנמשל, הקב"ה שלח אותנו לארץ ישראל כדי שנכונן בה אמת, חסד ודעת אלוהים בארץ. כאשר איננו משלמים את השכירות, אנו מוצאים מן הבית.
אומר הנביא: "ואין דעת אלוהים בארץ" (שם) - לא מדובר רק ברמת הדעה, האינטלקט, המחשבה, אלא בעיקר בעשיית הצדק והמשפט. כמו שאמר הנביא ירמיהו: "אביך הלוא אכל ושתה ועשה משפט וצדקה - אז טוב לו, דן דין עני ואביון - אז טוב, הלוא היא הדעת אותי נאום ה'" (ירמיהו כ"ב, טו-טז). וכבר הערנו פעם, שהרמב"ם - שהוא גדול המדברים על דעת אלוהים - בסוף ספרו הנכבד "מורה הנבוכים" מסביר שהתכלית של ידיעת ה' היא לעשות חסד, משפט וצדקה בארץ, כי זאת דעת ה' השלמה והאמיתית.
אם נתבונן היטב בפסוק האמור בראש הפרק, נראה כי יש בו את המימדים המביאים לשלמות האדם: שלמות המחשבה, הדיבור והמעשה. כמו כן ישנה שלמות בין אדם לעצמו, בין אדם לחברו ובין אדם למקום. כך, כאשר הנביא אומר "אין אמת": האמת היא בדיבור, והיא בין אדם לבין עצמו - האדם יודע בינו לבין עצמו מה אמת בדבריו ומה שקר. "ואין חסד" - זהו המעשה, והוא בעיקר בא לידי ביטוי בתחום של בין אדם לחברו. "ואין דעת אלוהים" - דעת אלוהים מושגת תחילה בעיקר במחשבה, והיא ראשית כל בין אדם למקום.
כאשר יושבי הארץ קלקלו בשלושת המימדים הללו, אומר להם הנביא: "אלה וכחש ורצח וגנב ונאף פרצו ודמים בדמים נגעו - על כן תאבל הארץ ואומלל כל יושב בה" (הושע ד', ב-ג). וכאשר היו הצדיקים המועטים שבהם מנסים להוכיחם, היו אומרים להם: "אך איש אל ירב ואל יוכח איש" (שם, ד), ויתירה מכך - במקום שהכהנים יוכיחו את העם, היה קורה הפך הדבר: "ועמך - כמריבי כהן" (שם). במצב מוסרי כה מדורדר, אין ברירה אלא להוציא השוכר מן הבית...