איך מתקנים את האהבה שנתקלקלה? "ויאמר ה' אלי: עוד לך אהב אשה אהובת רע ומנאפת, כאהבת ה' את בני ישראל והם פונים אל אלוהים אחרים ואוהבי אשישי ענבים" (הושע ג', א). אף על פי שישראל היו כאשה מנאפת לפני ה', עודם היו אוהבים אותו כאוהבי אשישי ענבים. מה שצריך לעשות להם על מנת שיתקנו את דרכם הוא לגרום להם להתגעגע. באהבה הקודמת היה מימד של בעלות - הקב"ה היה ה"בעל" של ישראל ולא ה"איש", לא היתה שם בחירה ורצון מצד ישראל כי אם כפיה. וכעת, יש צורך באהבה מסוג אחר. "ואכרה לי בחמשה עשר כסף וחמר שערים ולתך שערים" (שם, ב) - כאן הקב"ה קונה את כנסת ישראל בכסף. "ואמר אליה: ימים רבים תשבי לי, לא תזני ולא תהיי לאיש, וגם אני אלייך" (שם, ג). הישיבה בהתבודדות מטרתה לגרום לגעגועים בין הצדדים. לרבי נחמן מברסלב יש סיפור נפלא הקרוי "מעשה באבדת בת מלך", ובו מתוארת בת מלך שהלכה לה לאיבוד, וכאשר המשרת מוצא אותה בארמון משמים ומשעמם שיש בו רק שגרה של הוללות, הוא אומר לה לבת המלך: איך אוכל להוציא אותך מכאן? אמרה לו: "אי אפשר לך להוציא אותי כי אם כשתהיה בוחר לך מקום ותהיה יושב שם שנה אחת, וכל השנה תתגעגע אחרי להוציא אותי, ובכל זמן שיהיה לך פנאי תהיה רק מתגעגע ומבקש ומצפה להוציא אותי ותהיה מתענה, וביום האחרון מהשנה תהיה מתענה ולא תישן כל המעת לעת". הגעגועים יכולים לחדש את האהבה. וכך בנמשל בפרקנו: "כי ימים רבים יֵשְׁבוּ בני ישראל - אין מלך ואין שר, ואין זבח ואין מצבה, ואין אפוד ותרפים" (שם, ד). המצב יהיה כזה שבני ישראל לא יזנה אך גם לא יהיה עם אלוהים, לא יהיה לו זבח לה' וגם לא מצבה לעבודה זרה, לא יהיה אפוד של הכהן הגדול בו נמצאים האורים והתומים - וגם לא יהיו תרפים לעבודה זרה. מה כן יהיה? יהיו געגועים - "ימים רבים". ואחר כך: "אחר ישבו בני ישראל ובקשו את ה' אלוהיהם ואת דוד מלכם, ופחדו אל ה' ואל טובו באחרית הימים" (שם, ה').
ואכן, רבי יהודה הלוי שחי בעומק הגלות במאה האחת עשרה, כשראה צורך לבטא ולעורר את הגעגועים של ישראל לקונם, עשה שימוש בפסוק מפרקנו. וכך כתב בפיוט אותו אומרים אחינו הספרדים בראש השנה:
יְדֵי רָשִׁים נֶחֱלָשִׁים מֵהַשִּׂיג דֵּי כָפְרָם
אֲבָל בְּרוּחָם וּמַר שִׂיחָם יְקַדְּמוּ אֶת פְּנֵי יוֹצְרָם
...
הֲלֹא אִם סָף (כלה) דְּבִיר וָסַף וְאֵין אֵפוֹד וּתְרָפִים
וּפָרֹכֶת וּמַעֲרֶכֶת וּתְמִידִים וּמוּסָפִים
וְאֵין קְטֹרֶת וְכַפֹּרֶת לְכַפֵּר עַל נִגָּפִים
קְדֻשַּׁת אֵל בְּיִשְׂרָאֵל לְהִדַּמּוֹת לִשְׂרָפִים
וּמֵעָנְיָם בְּבֵית שִׁבְיָם לְהוֹדוֹת אֵל נֶאֱסָפִים
וּמֵחַיִל אֶל חַיִל יֵלְכוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
כלומר, אין לישראל השרויים בגלות לא מקדש ולא עבודת אלילים, אלא יש להם האספות והתכנסות מלאת געגעועים. שרים הם בבית הכנסת ועורגים לגאולתם ולהשבת המקדש על כנו.
כל געגועי הגלות המתוארים בהמשך הפיוט, מחדשים את הקשר של כנסת ישראל עם הקב"ה, קשר שלא יהיה כשל בעל ואשה אלא קשר של קדושה, כפי שמסיים הפיוט: "להקדיש את קדוש יעקב ואת אלוהי ישראל", שנאמר: "והיה ביום ההוא נאום ה', תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי" (הושע ב', יח).