בפרק ב', רואה זכריה את נסיון המדידה של ירושלים על ידי מלאך ה', ואת המלאך האחר היוצא לקראתו ואומר לו: "וַיֹּאמֶר אֵלָו רֻץ דַּבֵּר אֶל הַנַּעַר הַלָּז לֵאמֹר פְּרָזוֹת תֵּשֵׁב יְרוּשָׁלִַם מֵרֹב אָדָם וּבְהֵמָה בְּתוֹכָהּ" (זכריה ב', ח). זו נבואה לא רק לימי זכריה אלא גם לעתיד לבוא. בימינו ממש אנו רואים שירושלים מלאה בכל טוב וגבולה רחב עליה. יחד עם זאת, אנו מצפים עוד להשלמת דברי הנביא: "וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם ה' חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ" (שם, ט).
ממשיך הנביא זכריה ומנחם את העולים: "רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן כִּי הִנְנִי בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם ה', וְנִלְווּ גוֹיִם רַבִּים אֶל ה' בַּיּוֹם הַהוּא וְהָיוּ לִי לְעָם וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ וְיָדַעַתְּ כִּי ה' צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֵלָיִךְ" (שם, יד-טו). לעתיד לבוא יתעלו הגויים למעלת "עם ה'", אך עדיין לא תתבטל הבחירה הייחודית של עם הסגולה על פני העמים: "וְנָחַל ה' אֶת יְהוּדָה חֶלְקוֹ עַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלִָם" (שם, טז).
ומסיים הנביא את הפרק באמרו: "הַס כָּל בָּשָׂר מִפְּנֵי ה' כִּי נֵעוֹר מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ" (שם, יז). זכורני בימי ילדותי בשכונת נחלאות בירושלים, שהיינו הולכים לקרוא תהילים בשבת לאחר שאכלנו חמין. לא מעט פעמים ארע שהמורה היה עייף ונרדם לו. ובראותנו זאת, היינו מקיימים את מאמר השיר "כל הילדים קופצים רוקדים", משחקים במשחקים שונים, ותכף כשהיה המורה מתעורר - היינו שבים במהרה לספרים ולובשים ארשת פנים רצינית. כך, כביכול אלוהים הלך לישון ונעלם בעולם הזה, ובינתיים - האנושות עושה שטויות. בני אדם חומסים, משקרים ועושים עוולות ככל הבא ליד. לעתיד לבוא, מבטיחנו הנביא: "הַס כָּל בָּשָׂר מִפְּנֵי ה' כִּי נֵעוֹר מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ" (שם). במצב כזה, כל המציאות מתעלה ו"כל בשר" הופך להיות "נפש כל חי" כאשר הקודש ישכון בתוכו.