אנו מסיימים את ספר זכריה בפסוק מוכר מאוד המרכזי באמונתנו, ואנו אומרים אותו לפחות שלוש פעמים ביממה: "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה י"ד, ט). הפסוק הזה מקפל את כל התקוות של עם ישראל, ובו זכריה - מי שזוכר את שם י-ה - מנבא ששם ה' יהיה נזכר בפי כל הבריות, כולם יתאוו לשמו ולזכרו, כולם יעלו לביתו לראות ולהראות. ביום ההוא - ביום הגאולה - יהיה ה' אחד ושמו אחד: הוא יהיה מלך בעליונים ובתחתונים, השם שלו והכוונה של האדם הקורא בשמו יהיו אחד.
הספר מסתיים בתיאור של העלייה של כל הגויים לבית ה', שם הם חוגגים את החג האוניברסלי - הלא הוא חג הסוכות. לא מדובר חלילה בקרנבל, אלא בחג שבו כולם עולם לראות ולהראות לה' צבאות בירושלים: "וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר מִכָּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלִָם וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ יְדוָד צְבָאוֹת וְלָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת" (שם, טז). בחג הסוכות מקריבים שבעים קרבנות כנגד שבעים אומות האומה, וכשם שבכל קרבן צריך המקריב לעמוד על קרבנו - גם כאן צריכים כל אומות העולם לראות את קרבנותיהם, ואת הקרבה לאלוהים.
במחשבה ראשונה, היינו מצפים שחג הגאולה האוניברסלית יהיה חג הפסח. ולא היא. חג הפסח הוא חג שהוחמץ מבחינה אוניברסלית, כי היינו אמורים לגאול בו את כל העולם יחד איתנו, כל העולם צריך היה לצאת בו ממצריו, אך בפועל זה לא קרה. לכך, החג הזה יושלם על ידי חג הסוכות.
מוסיף הנביא ואומר שאם חלילה תהיה אומה שלא תעלה בחג הסוכות לבית ה' - אומה שתתנתק מאלוהים וממקדשו, גם אלוהים ינתק אותה ממנו ולא ימטיר עליה את הגשם - המחבר בין שמים לארץ. מצרים עצמה זוכה ליחס מיוחד בענין זה, והיא מוזהרת שאם היא לא תעלה לחוג את חג הסוכות - היא תענש במגפה. ואני חושב שטעם הדבר אינו מפני שלמצרים יש את הנילוס (כך שהגשם פחות מטריד אותם), אלא מפני שהמצרים היו הראשונים בהיסטוריה של עם ישראל שהיה לנו עימות איתם לגבי שמו של אלוהים - האם אמנם ה' אחד ושמו אחד, ועל כן יש עליהם קפידה יתירה בהקשר זה.
עוד אומר הנביא זכריה: "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה עַל מְצִלּוֹת הַסּוּס קֹדֶשׁ לה'" (שם, כ) - הכל יהיה קודש לה', אפילו הדבר החומרי ביותר. והספר מסתיים במילים: "וְלֹא יִהְיֶה כְנַעֲנִי עוֹד בְּבֵית ה' צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא" (שם, כא). חכמים דרשו: "כנעני" - זהו נוטריקון: אין כאן עני, אין יותר עניות בעולם. ולמה זה חשוב כל כך? כדי שלא נחשוב שעבודת ה' באה מתוך "אופיום להמונים", מתוך הצטמצמות של האדם לחשוב על מעמדו, אלא אדרבה - לא יהיה עוני, יהיה עושר גדול ולאנשים יהיה את כל השפע שבעולם - ועל גבי זה הם בוחרים לבוא ולדבוק בקב"ה. ועוד יש לדרוש: לא יהיה כנעני עוד - לא יהיו סוחרים בבית ה', לא נצטרך לסחר ולתלות חומרית זה בזה. ואני מעז להוסיף ולומר: לא יהיה עוד מסחור של עבודת ה'. במהרה בימינו, אמן.