יונה הנביא המצטייר בפרקנו הוא אדם בעל נטייה דכאונית ואפילו אובדנית. בראשית הספר, אלוהים אומר ליונה: "קוּם, לֵךְ אֶל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה וּקְרָא עָלֶיהָ כִּי עָלְתָה רָעָתָם לְפָנָי" (יונה א', ב) - ואילו יונה מיד קם ובורח "תרשישה מלפני ה'" (שם, ג). מפני מה הוא בורח? וכי אפשר לברוח מה'? אמרו חכמים כי יונה לא ברח מאת ה' אלא מנבואת ה', שהרי הנבואה חלה רק בארץ ישראל. אמור מעתה: "מלפני ה'" - מהמקום הנקרא "לפני ה'", זוהי ארץ ישראל. יונה בורח אם כן מלפני ה'. אומר המדרש: "משל לעבד שברח לרבו הכהן לבית הקברות" - כביכול העבד ברח לו למעין אוטונומיה מוגנת מפני רבו. "מה עשה הכהן? אמר לו: יש לי עבדים כמותך", רוצה לומר - שליחים רבים יש לו למקום ברוך הוא, והוא אינו נזדקק דווקא ליונה.
מדוע יונה הנביא לא רוצה למסור את דבר ה' אל נינוה? אמרו חכמים שהגוים - קרובי תשובה הם וממהרים לעשותה, ואם ילך אליהם יונה ויוכיח אותם על מעשיהם הרעים - הם יקבלו על עצמם תכף ומיד לעשות תשובה (וכך באמת קרה), דבר שיקטרג על עם ישראל שמקשים את ערפם ומאחרים לשוב בתשובה. נמצאנו למדים כי ליונה היתה נטייה לאומית חזקה ביותר, הוא היה אוהב ישראל והגן בעדם, וזאת על חשבון הנטיה האוניברסלית שהיתה חסרה אצלו.
אלוהים מטיל רוח גדולה אל הים והאוניה עומדת להשבר, כל אנשיה מטילים את חפציהם אל תוך הים על מנת להקל את העומס על האוניה - בעוד יונה יורד אל ירכתי הספינה. שלוש פעמים בפרקנו יונה "יורד": יונה יורד ליפו, יורד לאוניה ויורד לירכתיה. ולא זו בלבד שהוא יורד אל ירכתי האוניה, אלא שהוא שוכב ונרדם. הכיצד? התשובה מתקבלת מדבריו של רב החובל הקורא ליונה: "מַה לְּךָ נִרְדָּם, קוּם קְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ! אוּלַי יִתְעַשֵּׁת הָאֱלֹהִים לָנוּ וְלֹא נֹאבֵד" (יונה א', ו). רש"י אומר במקום: "מה לך להיות נרדם?" יש כאן אמירה חינוכית חשובה ביחס אל הייאוש: יונה ירד לירכתי הספינה כדי להיות הראשון למות. זוהי למעשה התאבדות. יונה אומר - אין לי תקווה, טוב מותי מחיי. מגיע אליו רב החובל ורואה אותו כשהוא משים עצמו נרדם, מעורר אותו מתוך המשחק שלו ואומר לו לקרוא לאלוהיו. יונה מיואש - ורב החובל מעורר אותו ומקים אותו. וכך, כאשר אנו מגיעים אל ימי חודש אלול, אחינו הספרדים פותחים את הסליחות במשפט: "בן אדם, מה לך נרדם? קום קרא בתחנונים, שפוך שיחה דרוש סליחה מאדון האדונים וכו'". זוהי קריאת השכמה לצאת מן הייאוש והדכדוך, אל העשייה המתקנת, אל התקווה.