פרק י"ב: המספד בירושלים

בפרק י"ב, מישהו נהרג וכולם בוכים עליו: "וְשָׁפַכְתִּי עַל בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ וְסָפְדוּ עָלָיו כְּמִסְפֵּד עַל הַיָּחִיד וְהָמֵר עָלָיו כְּהָמֵר עַל הַבְּכוֹר. בַּיּוֹם הַהוּא יִגְדַּל הַמִּסְפֵּד בִּירוּשָׁלִַם כְּמִסְפַּד הֲדַדְ רִמּוֹן בְּבִקְעַת מְגִדּוֹן" (זכריה י"ב, י-יא). הגמרא אומרת (מגילה ג) שאילולא תרגום יונתן על הפסוק, לא היינו מבינים את הפסוק לאשורו. התרגום אומר (בלשון חופשית): בזמן ההוא, יגדל המספד בירושלים כמספד של אחאב בן עומרי שנהרג ע"י הדדרימון בר תברימון, וכמו המספד של יאשיהו בר אמון שנהרג ע"י פרעה החיגר בבקעת מגידון. אם כן, הדדרימון הוא שם הרוצח שהרג את אחאב בן עומרי מלך ישראל, ובקעת מגידון זהו שם מקום שבו הרג פרעה החיגר את יאשיהו בר אמון מלך יהודה. הגמרא אומרת שכאשר יונתן גילה את הרז הזה, ארץ ישראל נזדעזעה ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה, עד שיצאה בת קול ואמרה: "מי גילה רז זה?", ואמר יונתן בן עוזיאל: "אני גיליתי רז זה, אך לא לכבודי נתכוונתי ולא לכבוד בית אבא, אלא כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל". והדברים קשים - כיצד פירוש הפסוק הזה עשוי להוביל את עם ישראל לריבוי מחלוקות?


מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, עלה לארץ ישראל בשנת תרס"ד (1904). חודשיים לאחר מכן, נפטר ד"ר בנימין זאב הרצל זצ"ל. כאשר הרצל נפטר, ביקשו מהרב קוק לשאת עליו הספד. הרב קוק חכך בדעתו אם כדאי להענות לבקשה אם לאו, אם להכנס למחלוקת בין אנשי הישוב הישן שראו בהרצל את מקור הטומאה והחטא לבן אנשי הישוב החדש שהללו ופארו את שמו. לבסוף החליט הרב קוק שכן לומר הספד על הרצל. ובהספד, הזכיר את דברי הגמרא הנ"ל, והסביר שיש נחיצות שהחול והקודש ישלבו ידיים, הציונות ורוח ישראל חייבות להלך יחדיו, שכן אומתנו מורכבת מגוף לאומי ונשמה; כאשר הגוף נפרד מן הנשמה - הוא חולה, וכן להפך. הם תלויים זה בזה. הפירוד קורה כאשר חלק מן העם מתעניין רק ברוח, וחלק רק בגוף, ואז האומה כולה מנוונת. חלק הרוח בהיסטוריה, אומר הרב קוק, הופקד בידי שבט יהודה ("היתה יהודה לקדשו"). לעומת זאת, החלק של הגוף הגשמי מופקד בידיו של יוסף שהיה זה שכלכל את אחיו ואת כל עם הארץ במצרים. בסופו של דבר, יוסף זקוק ליהודה וכפוף לו - שכן יהודה הוא זה שנשלח על ידי יעקב אביו להורות לפני יוסף בארץ גושן. כראיה נוספת לדבר, הביא הרב קוק את דברי הגמרא על ירבעם בן נבט שהיה משבט אפרים (בנו של יוסף), וחטא והחטיא את ישראל בעבודה זרה. הקב"ה אחזו לירבעם בן נבט בבגדו ואמר לו: "חזור בך, ואני ואתה ובן ישי (דוד) נלך שלושתנו בגן עדן". שאל ירבעם: "מי (ילך) בראש?" אמר לו הקב"ה: "בן ישי בראש". כשמעו כן - ירבעם בן נבט סרב. אם כן, יש זכות קדימה לרוח על פני הגוף. בעת הגאולה, אומר הרב קוק, יש שני משיחים - משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. יוסף הוא מי שמעמיד את האומה על רגליה. זוהי התנועה הציונית. יהודה הוא מי שיחיה את הרוח. פעילות לא מתואמת, תחרות, הקפדה, פיזור הכוחות - כל אלו יוצרים את "חבלי המשיח" שעלולים לגרום למותו של משיח בן יוסף. במילים אחרות, לאומיות לבדות בלי חיבור אל הקודש, ציונות בלי רוח - אין להן זכות קיום. הרצל הצהיר: "הציונות - אין לה דבר עם הדת". מותו של הרצל צריך לעורר את הישוב הישן והישוב החדש לחישוב מסלול מחדש, למחשבות על תיקון יחסי הגומלין שביניהן. גורלו האישי של הרצל מסמל את גורלה של הציונות שהיא כואבת על ההתנתקות מן הקודש.


נשוב לדברי תרגום יונתן. התרגום אומר ששני אנשים נהרגו - אחאב ויאשיהו. אחאב היה מלך לאומי והיה כואב את כאב הלוחמים עד שהיה גוחן ומוציא בשיניו קוצים מרגליהם, אך כוחו הרוחני חלש היה. לעומתו, יאשיהו היה מלך צדיק משבט יהודה שחיזק את עולם התורה ושב אל ה' בכל לבבו - כפי שהעיד עליו הנביא. אך כל אחד מהם פעל לבדו - בלי זה שכנגדו, ובסופו של דבר - שניהם נהרגו. אם כן, כדי לחזק את האומה, עלינו לחבר את "הרצל" ל"רב קוק", את הציונות אל הרוח. ועדיין לא מאוחר.


פוסטים קשורים

הצג הכול

פרק י"ד: ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד

אנו מסיימים את ספר זכריה בפסוק מוכר מאוד המרכזי באמונתנו, ואנו אומרים אותו לפחות שלוש פעמים ביממה: "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה י"ד, ט)

פרק י"ג: והשלישית יוותר בה

בפרק י"ג הנביא זכריה מתנבא שלעתיד לבוא רוח הטהרה תשטוף את כל הטומאה, תנקה את כל הסחי, תרחיק את כל המאוס, והוא גם מבטיח שלא יהיה זכר לעבודה הזרה בעולם: "בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' צְבָאוֹת אַכְרִית אֶת שׁ

פרק י"א: פתח לבנון דלתיך

פרקים י"א-י"ג של זכריה אפופים במשלים וחידות. כך למשל הם שני הפסוקים הפותחים את פרקנו: "פְּתַח לְבָנוֹן דְּלָתֶיךָ וְתֹאכַל אֵשׁ בַּאֲרָזֶיךָ. הֵילֵל בְּרוֹשׁ כִּי נָפַל אֶרֶז אֲשֶׁר אַדִּרִים שֻׁדָּדו