פרק י"א: פתח לבנון דלתיך

פרקים י"א-י"ג של זכריה אפופים במשלים וחידות. כך למשל הם שני הפסוקים הפותחים את פרקנו: "פְּתַח לְבָנוֹן דְּלָתֶיךָ וְתֹאכַל אֵשׁ בַּאֲרָזֶיךָ. הֵילֵל בְּרוֹשׁ כִּי נָפַל אֶרֶז אֲשֶׁר אַדִּרִים שֻׁדָּדוּ הֵילִילוּ אַלּוֹנֵי בָשָׁן כִּי יָרַד יַעַר הַבָּצִיר" (זכריה י"א, א-ב). על פי דרך המדרש, שהלכו בה רבי משה אלשיך, המלבי"ם ועוד, הנביא זכריה אומר כאן לישראל שהבית השני אינו הבית האחרון, וגאולתם לא תהיה הגאולה האחרונה. על כן: "פתח לבנון דלתיך" - זו פניה אל המקדש שיפתח דלתיו ויכנסו בהן גדודי רומי, זו כביכול הזמנה לחרבן הבית השני. "הֵילֵל בְּרוֹשׁ כִּי נָפַל אֶרֶז" - זו פניה אל אילן הברוש (המון העם) שיוציא יללה על הארז (השרים והמנהיגים) שנפל על ידי רוח נושבת, ויעשה בעצמו קל וחומר - אם הארז נפל מרוח נושבת, איך הוא יעמוד בפניה? (מעין האמרה - "אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר?"). וכן: "אֲשֶׁר אַדִּרִים שֻׁדָּדוּ הֵילִילוּ אַלּוֹנֵי בָשָׁן, כִּי יָרַד יַעַר הַבָּצִיר" - אם העיר הבצורה נפלה, הפזורה לא כל שכן?


אמרו חכמים במדרש (יומא לט): "תנו רבנן: ארבעים שנה ששמש שמעון הצדיק (ככהן גדול בבית שני), היה גורל עולה בימין (סימן לאהבת ה' את ישראל), מכאן ואילך - פעמים עולה בימין פעמים עולה בשמאל. והיה לשון של זהורית מלבין (בזמן ששעיר המשתלח היה מכפר ביום הכיפורים, לסמל "אם יהיו חטאיכם כשני - כשלג ילבינו"), מכאן ואילך - פעמים מלבין פעמים אינו מלבין. והיה נר מערבי דולק (שהיה דולק כל הלילה עד למחרת וממנו מדליקים שאר הנרות), מכאן ואילך - פעמים דולק פעמים כבה… והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן (על אף משקלן הרב), עד שגער בהן רבן יוחנן בן זכאי. אמר לו: היכל, היכל! מפני מה אתה מבעית עצמך? יודע אני בך שסופך עתיד ליחרב, וכבר נתנבא עליך זכריה בן עדוא (זכריה י"א, א): פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך. אמר רבי יצחק בן טבלאי: למה נקרא שמו לבנון? שמלבין עונותיהן של ישראל (ויש גרסה: שמלבין פניהן של ישראל - שהוא חרב מתוך שאינם ראויים לו).


כך שעם כל דברי העידוד של זכריה אל עולי בבל, הוא בכל זאת דואג להותיר אותם על קרקע המציאות ולשקף להם את הארעיות שבבית שני.