פרק ט': עני ורוכב על חמור

בפרק ט', הנביא זכריה מתאר את המלך שיבוא להושיע את ישראל בעתיד: "גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת. וְהִכְרַתִּי רֶכֶב מֵאֶפְרַיִם וְסוּס מִירוּשָׁלִַם וְנִכְרְתָה קֶשֶׁת מִלְחָמָה וְדִבֶּר שָׁלוֹם לַגּוֹיִם וּמָשְׁלוֹ מִיָּם עַד יָם וּמִנָּהָר עַד אַפְסֵי אָרֶץ" (זכריה ט', ט-י). וכבר רש"י מעיר ואומר: "אי אפשר לפותרו אלא על מלך המשיח, שנאמר בו: ומשלו מים ועד ים, ולא מצינו מושל לישראל כזה בימי בית שני".


איך מתואר מלך המשיח? "עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת" (שם). בגמרא (סנהדרין צח) ישנה דעה האומרת שרק כאשר עם ישראל לא זכאים - יבוא המשיח אט-אט על חמור, אך אם הם יהיו זכאים - הוא יבוא במהירות על ענני שמים, כפי שמתאר הנביא דניאל. ברם, החסידים אומרים שגם אם יגיע המשיח במהירות על ענני כבוד - בכל זאת תשאר מעלת המשיח כעני הרוכב על חמור. כוונת הדברים תתבאר על פי הבנת התואר "עני" בהקשר של המשיח. המשיח אינו עני במובן של "עני המחזר על הפתחים", אלא עני מלשון: ענווה והתבטלות. רוצה לומר: לצד היותו מלך גדול ורם, המשיח הוא בעל ענווה.


עוד מצאנו בדברי חז"ל, שכאשר יעקב אבינו פגש את עשו, הוא אומר לו: "ויהי לי שור וחמור, צאן ועבד ושפחה" (בראשית ל"ב, ו). כל סיפור פגישתם של יעקב ועשו קיבל תפנית במדרש על דברים שעתידים להתרחש. שור - הוא משיח בן יוסף (שכן יוסף נמשל לשור), וחמור - זהו משיח בן דוד (על פי המוזכר בפרקנו).


מלך המשיח כאמור, מתואר כ"עני ורוכב על חמור". אמרו החסידים כי "חמור" הוא מלשון חומריות. רוצה לומר: המשיח יתנשא מעל החומריות וימשול בה. יוצא אם כן, שההקדמה למלך המשיח היא החומר וההשלמה היא בצירוף הרוח. ואכן, הרב קוק האריך הדיבור בכתביו על כך שכח החומר שבאומה צריך להתבסס היטב על מנת שהרוח תמצא כלי נאה לדור בו באחרית הימים.


בתורה נאמר: "ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכבם על החמור" (שמות ד', כ). רש"י שם מביא בשם המדרש דבר נפלא: "על החמור - חמור המיוחד, הוא החמור שחבש אברהם לעקידת יצחק, והוא שעתיד מלך המשיח להגלות עליו שנא' (זכריה ט', ט) עני ורוכב על חמור". הרבי מליובביץ' מדייק ואומר, שאצל אברהם אבינו נאמר "ויחבוש את חמורו" (בראשית כ"ב, ג), אצל משה רבנו נאמר "וירכיבם על החמור" (שמות ד', כ), ורק אצל מלך המשיח נאמר שהוא בעצמו רוכב על החמור. והוא מבאר שאברהם היה הראשון שהפיץ את דבר ה' בעולם בעת שהחומר היה מנותק מן הקדושה, ועל כן אברהם "חבש" אותו באופן חיצוני על מנת שיסייע לקדושה מן הצד. לעומתו, משה רבנו נתן לישראל את התורה. בדרך התורה אפשר לחבר בין הרוח לחומר, אך חיבור זה אינו קורה בן רגע אלא בתהליך ארוך של לימוד ותיקון המידות והמעשים. בימי משה עדיין לא רואים חיבור שלם בין הרוח לחומר, וגם אם כן היה חיבור כזה ביחידי סגולה - בוודאי שלא מצאנו זאת אצל ההמון. לעומת זאת, בימות המשיח המציאות תתעלה כל כך, שהחומר ישמש ככלי שרת גמור של הרוח והם יוכלו ללכת זה לצד זה בשלווה והשקט, ועל כן מלך המשיח עצמו רוכב על החמור ומתגלה עליו, באופן כזה שהחומר יגלה שכל המציאות היא של קודש.


פוסטים קשורים

הצג הכול

פרק י"ד: ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד

אנו מסיימים את ספר זכריה בפסוק מוכר מאוד המרכזי באמונתנו, ואנו אומרים אותו לפחות שלוש פעמים ביממה: "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה י"ד, ט)

פרק י"ג: והשלישית יוותר בה

בפרק י"ג הנביא זכריה מתנבא שלעתיד לבוא רוח הטהרה תשטוף את כל הטומאה, תנקה את כל הסחי, תרחיק את כל המאוס, והוא גם מבטיח שלא יהיה זכר לעבודה הזרה בעולם: "בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' צְבָאוֹת אַכְרִית אֶת שׁ

פרק י"ב: המספד בירושלים

בפרק י"ב, מישהו נהרג וכולם בוכים עליו: "וְשָׁפַכְתִּי עַל בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ וְסָפְדוּ עָלָיו כְּמִסְפֵּד עַל הַיָּח