פרק ה': ששבצר

פרק ה' הוא משל נפלא לחיי האדם, לתהיותיו, למעצורים שיש לו ולרוח שקוראת לו להמשיך ולהתקדם. כפי שראינו בפרק ד', צרי יהודה ובנימין באו וביקשו להפסיק את בניין המקדש. אך נביאי ישראל חגי וזכריה אומרים לעם להמשיך לבנות: "וְהִתְנַבִּי חַגַּי נְבִיָּא וּזְכַרְיָה בַר עִדּוֹא נְבִיַּיָּא עַל יְהוּדָיֵא דִּי בִיהוּד וּבִירוּשְׁלֶם בְּשֻׁם אֱלָהּ יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהוֹן" (עזרא ד', א) (אמנם הכתוב לא מפרש מה בדיוק היה תוכן נבואתם, אך מתוך הקשר הדברים אנו מבינים כי מדובר על המשך הבנייה). ישראל נשמעים לנביאים וממשיכים לבנות. פעמים שאדם שומע קול פנימי שאומר לו: תבנה, תתקדם, אך המציאות סביבו מחלישה אותו ומנסה למנעו מכך, ואף מנסה להביא אגרת רשמית מאת המלך שמכריזה: "נועדת לכשלון". והאם מתחבט בינו לבין עצמו: האם יהיה נאמן לקולו הפנימי או למציאות הקוראת תיגר כלפי התקדמותו?


בפרקנו מצטרף לבניין אדם בשם שֵׁשְׁבַּצַּר, וחכמים אמרו שהיה זה לא אחר מאשר דניאל: "עליו הכתוב אומר: "חזית איש מהיר במלאכתו, ואקום ואעשה את מלאכת המלך". אמר לו הקב"ה [לדניאל]: נזדרזת במלאכתך, לשעבר היית יושב ומשמר שערי בשר ודם, עתה בוא והזדקק לבית המקדש". ולמה נקרא שמו של דניאל ששבצר? אומר המדרש: "שבאו שש צרות בימיו: צרתו בבור, צרת חנניה מישאל ועזריה בכבשן האש, צרה שהיו צריכים דניאל וחבריו לההרג, וגלות יהויכין ויהויקים וצדקיה". כלומר, שמו של דניאל כאן מסמל צרות על גבי צרות, הרבה דברים מצרים את צעדיו, אך הוא לא אומר נואש – אלא הוא ממשיך להתקדם, הוא עסוק בבנייה ובהתחדשות.