עזרא יוצא לדרך ומקבץ את כל העם אשר איתו: "וָאֶקְבְּצֵם אֶל הַנָּהָר הַבָּא אֶל אַהֲוָא [מקום שפך של נהר החידקל], וַנַּחֲנֶה שָׁם יָמִים שְׁלֹשָׁה, וָאָבִינָה בָעָם וּבַכֹּהֲנִים, וּמִבְּנֵי לֵוִי לֹא מָצָאתִי שָׁם" (עזרא ח', טו). עזרא חונה ימים שלושה ומתבונן בעם. מכאן למדו חכמים דבר מהלכות תפילה: "אמר רבי אלעזר: הבא בדרך - אל יתפלל שלושה ימים", וכן פסק הרמב"ם: "לפיכך הבא מן הדרך, והוא עייף או מצר - אסור לו להתפלל, עד שתתיישב דעתו" (הלכות תפילה ד'). אמנם, לא כולם פוסקים כך להלכה בימינו - וכך למשל כתב הריטב"א: "אמרו רבותינו שלא נאמרו דברים אלו אלא בדורות ההם – שהיה ליבם נכון, אבל עכשיו בין כך ובין כך אין מתכוונים – ומוטב שלא תתבטל התפילה". כך או כך, הראייה לדברי רבי אלעזר שדרושים שלושה ימים עד שתשוב דעתו של אדם עליו מטרדת הדרך היא הפסוק הנזכר: "וָאֶקְבְּצֵם אֶל הַנָּהָר... וַנַּחֲנֶה שָׁם יָמִים שְׁלֹשָׁה, וָאָבִינָה בָעָם" (עזרא ח', טו). אמירה זו היא אמירה נפלאה ובפרט בהקשר של הלכות תפילה; תפילה צריכה התבוננות בעם. בינה זו היא הכרה פנימית של האדם הנרכשת על ידי בירור המציאות הסובבת אותו. תפילה הבאה מתוך התבוננות בעם היא תפילה הבאה מתוך ציבור ומתוך שייכות לציבור. אדם הנמצא בטלטלת הדרכים – דעתו מבולבלת ויקשה לו להבין בעם, ואילו בזמן מנוחת הדרך - הבינה יכולה להאיר בו.
הכתוב אומר כי לאחר התבוננות זו בקבוצת העולים, עזרא שם לב כי אין עימו לויים: "וָאָבִינָה בָעָם וּבַכֹּהֲנִים וּמִבְּנֵי לֵוִי לֹא מָצָאתִי שָׁם" (שם). לאחר מכן, הוא שולח תשעה אנשים "ראשים" ועוד שניים "מבינים" אל "אִדּוֹ הָרֹאשׁ" על מנת שיביא משרתים לבית המקדש. לא מדובר רק בנתינים אלא גם בלויים היודעים לשרת בבית ה': "וַיָּבִיאּוּ לָנוּ כְּיַד אֱלֹהֵינוּ הַטּוֹבָה עָלֵינוּ אִישׁ שֶׂכֶל מִבְּנֵי מַחְלִי בֶּן לֵוִי בֶּן יִשְׂרָאֵל וְשֵׁרֵבְיָה וּבָנָיו וְאֶחָיו שְׁמֹנָה עָשָׂר, וְאֶת חֲשַׁבְיָה וְאִתּוֹ יְשַׁעְיָה מִבְּנֵי מְרָרִי אֶחָיו וּבְנֵיהֶם עֶשְׂרִים" (שם, יח-יט). האם באמת לא עלו לויים עם עזרא בתחילה, עד שהוא נדרש להביאם בעזרת אידו מכספיא? נחלקו חכמים בדבר. יש שאמרו שאכן לא עלו לויים עם עזרא והוא קנסם בשל כך. אך יש מחכמינו שאומרים שלא יתכן לומר שלא היו לויים עם עזרא, אלא שהם לא היו ראויים לומר שירה ועל כן כלא היו נחשבו. ומדוע לא היו ראויים לומר שירה? מדובר באותם לויים שכאשר אמר להם נבוכדנצר "שירו לנו משיר ציון" (תהילים קל"ז, ג) - קצצו את בהונותיהם בפיהם ואמרו לו: "איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר?" (שם, ד). לויים אלו אמנם ראויים היו לעלות לארץ ולראות בבניין המקדש, אך הם אינם ראויים לשרת בבית ה'. עזרא יודע שאי אפשר לחולל תודעה רוחנית חדשה בלי לצרף אליה את המוזיקה שהיא התדר הפנימי-נשמתי של היהדות. על כן הוא טורח ועוצר את כל הכבודה, שולח שליחים ומביא עימו לויים המסוגלים לשיר ולנגן (וכפי שמציין הכתוב: "איש שכל מבני מחלי" – אדם שמשכיל בדבר השיר), על מנת שהשיר יעורר את התחייה הלאומית החדשה בארץ ישראל.