פרק ד': לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי

בפרק ד' הנביא זכריה חושף בפנינו את המוטו של ימי בית שני. הכל מתחיל במחזה המנורה: "רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁהּ, וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ" (זכריה ד', ב-ג). זכריה רואה במראה הנבואה את המנורה שכולה זהב, ושתי עלי זיתים עליה, והזיתים נמסקים מאליהם ונעשה שמן שנמשך אל כל אחד מקני המנורה. מראה המנורה אינו נהיר כל כך לנביא, שכן הנבואה התעמעמה באותם ימים, הוא אינו מבין את המחזה לאשורו ומבקש ממלאך ה' שיבאר לו את פשר המראה. והמלאך אומר לו: "וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר זֶה דְּבַר ה' אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר: לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת" (שם, ו). פסוק זה הפך לימים המוטו של ימי הבית השני, בימים בהם ישראל אינם ממהרים להקים להם ממלכה והכל מתנהל על מי מנוחות. הפרסים שולטים עליהם ראשונים, לאחר מכן היוונים והכל מתנהל בלי חיל ובלי כוח - אלא רק עם רוח. רוח האומה מתעוררת, באותם הימים חיו אנשי כנסת הגדולה והתנאים שאת מקצת דבריהם אנו מוצאים במסכת אבות ובמשנה בכללה. ובכל זאת - הסיסמה של "לא בחיל ולא בכוח" הופרה בשלב מסוים בימי הבית השני - על ידי המכבים. המכבים נלחמו ביוונים מלחמת חורמה בה נהרגו רבים, ונראה היה שהעיסוק בחומר היה הדומיננטי בימים אלו. על מנת להשיב את המעמד לרוח, חכמים מנחילים לנו דרך השרשת חג החנוכה לדורות שכל המלחמה הזו היתה בשביל הרוח. כך גם הנהיגו שבכל שבת חנוכה, לעולם נקרא את נבואת זכריה שבפרקנו העוסקת במנורת הזהב, וכל זאת על מנת שנזכור שעם ישראל נלחם בימי בית שני והפר את "לא בחיל ולא בכח" - כדי לקיים את רוח האומה.


זוכר אני שכשילד, עוד לפני שקראתי את ספר זכריה, הכרתי את סיפור המנורה - אך עם פרשנות אחרת שונה לגמרי מזו המצויה במפרשים הפשטנים. את המנורה הכרתי דרך פיוט לחנוכה שחיבר רבי יוסף מעתוק מבגדאד מהמאה ה18, הנקרא "יביעון שפתי שירה":


יַבִּיעוּן שְׂפָתַי שִׁירָה לָאֵל נוֹרָא עֲלִילָה

לַמַּשְׁגִּיחַ מַטָּה מַעְלָה מַחֲזִיר גַּלְגַּל חָלִילָה

אַתְּ סִבַּת עַל כָּל סִבָּה וְעִלַּת עַל כָּל עִלָּה

שׁוֹכֵן סְנֶה מַהֵר יִבְנֶה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ

וְשִׁבְעָה נֵרוֹת עָלֶיהָ הֵם יָאִירוּ לְמוּלָהּ

וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ יוֹצְקִים שֶׁמֶן לְמַעְלָה

הָאֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ


המשורר קורא לעם ישראל שיתפללו על הזיתים מימין ומשמאל הגולה - שני משיחי ישראל:


יוֹנָתִי בְחַגְוֵי הַסֶּלַע הָרִימִי קוֹל בִּתְפִלָּה

וְקָרָאת יְשׁוּעָה חוֹמוֹתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ תְּהִלָּה

בֶּן דָּוִד מִימִין הַגֻּלָּה בֶּן יוֹסֵף עַל שְׂמֹאלָהּ

חַזֵּק נָא דֶגֶל בֶּן יִשַׁי קַרְנוֹ תָרוּם לְמַעְלָה

מְבַשֵּׂר תִּשְׁלַח אֵלִיָּה הוּא יַקְדִּים בִּתְחִלָּה

יֹאמַר סֹלּוּ פַּנּוּ דֶרֶךְ סַקְּלוּ הַמְּסִלָּה


פוסטים קשורים

הצג הכול

פרק י"ד: ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד

אנו מסיימים את ספר זכריה בפסוק מוכר מאוד המרכזי באמונתנו, ואנו אומרים אותו לפחות שלוש פעמים ביממה: "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה י"ד, ט)

פרק י"ג: והשלישית יוותר בה

בפרק י"ג הנביא זכריה מתנבא שלעתיד לבוא רוח הטהרה תשטוף את כל הטומאה, תנקה את כל הסחי, תרחיק את כל המאוס, והוא גם מבטיח שלא יהיה זכר לעבודה הזרה בעולם: "בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' צְבָאוֹת אַכְרִית אֶת שׁ

פרק י"ב: המספד בירושלים

בפרק י"ב, מישהו נהרג וכולם בוכים עליו: "וְשָׁפַכְתִּי עַל בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ וְסָפְדוּ עָלָיו כְּמִסְפֵּד עַל הַיָּח