המרגלים שבו מארץ ישראל ודווחו לעם שדרכי הגישה לארץ חסומות: "עמלק יושב בארץ הנגב". הם פתחו את דיווחם בהזכרת השם הטראומתי ביותר לישראל, האויב שהיה לו את האומץ לזנב בהם בתחילת דרכם במדבר. כל העמים נרעדו מישראל ועמלק לא חשש מהם. מכאן שזה לא היה סתם דיווח. זה היה מכוון היטב:
"עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב (במדבר יג, כט), מָה רָאוּ לִפְתֹּחַ בַּעֲמָלֵק? מָשָׁל לְתִינוֹק שֶׁסָּרַח וְלָקָה בָּרְצוּעָה, וּכְשֶׁמְבַקְּשִׁין לְהַפְחִידוֹ מַזְכִּירִין לוֹ הָרְצוּעָה שֶׁלָּקָה בָהּ, כָּךְ הָיָה עֲמָלֵק רְצוּעָה רָעָה לְיִשְׂרָאֵל".
עמלק גורם לישראל להיות לא בטוחים בצדקת דרכם. הוא הרצועה שהכתה בהם כאשר היו מפורדים ברפידים. כשהמרגלים מזכירים את עמלק הם למעשה לא רק מפחידים את העם מפניו, אלא מערערים את בטחונו העצמי בצדקת דרכו.
גם עמלק היה מתוכנן לכך היטב: "וּמָה רָאָה לֵישֵׁב לוֹ עַל הַסְּפָר עַל דֶּרֶךְ כְּנִיסָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ? כָּךְ צִוָּהוּ עֵשָׂו זְקֵנוֹ לְקַדְּמָן לַדֶּרֶךְ, וְעָקַר מִמְּקוֹמוֹ וְיָשַׁב לוֹ בַּדֶּרֶךְ, (במדבר יד,מה): וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי, וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה". עשיו הבין היטב שאם בניו, ובעיקר עמלק, ישבו על הדרך של ישראל לארץ, הוא יצליח לגרום לנו לסימני שאלה. ואם אנו נתייחס אליהם אנו עלולים להתערער ולהתפרק חלילה מבפנים ואז תהיה לו עבודה קלה להשלים במשימת חייו הזדונית להשמדת ישראל חלילה.
אז נזכיר שוב לעצמינו ולאחרים: כוחנו באחדותנו!
(במדבר רבה טז,יח).