"נאום החגבים" של המרגלים מסביר מהו המניע האמִתי למעשיהם. הנאום שהם משמיעים בחזרתם למחנה שמסתיים בקביעתם: "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" – מסביר את כישלונם. משה שלח אנשים נשואי פנים וראשי עדה והם החליטו להיות חגבים. ואפילו חגבים בלי כנפיים.
הם יצאו לטיול בלי נשק. יצאו לראות בטוב הארץ ובטיב פירותיה ואנשיה. ובמקום לפתוח את לִבם ולהביט בעין טובה בארץ ובגידוליה, הם בחרו להסתגר בפחדם. ראו דברים גדולים והפנימו את קטנותם. כל פלא הפך בעיניהם למפחיד. כל גודל נראה בעיניהם מאיים ומקטין. יתכן והם עברו בארץ אשכול ופגשו בצאצאיו ובני משפחתו של אשכול אח של ממרא האמורי, מידידיו של אברהם אבינו, ובמקום לפנות אליהם לשלום הם מפחדים! הם קוראים למקום "אשכול" -לא על שם הידידות האפשרית אלא- על שם מה שהם כרתו משם. הם עשו מעשה זבוב שאינו נוחת על מקום נקי ומבושם, אלא על פצע וזוהמה.
המבט העוין שלהם כלפי חוץ גרם לכך שאת אותו מבט הם הפנו כלפי עצמם. וכשהביטו בעצמם מה מצאו? חגבים! חגב בתרגום לארמית הוא קמצא. אדם המביט בקמיצה בזולתו סופו שנפשו אף היא תתקמץ.
כך דרשו חכמים במדרש: "אָמְרוּ (במדבר יג, לג): "וַנְהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים", אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וִתַּרְתִּי עֲלֵיהֶם (הייתי מוותר להם על כך), אֶלָּא (במדבר יג, לג): "וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם". יוֹדְעִים הֱיִיתֶם מֶה עָשִׂיתִי אֶתְכֶם לְעֵינֵיהֶם?! מִי יֹאמַר שֶׁלֹא הֱיִיתֶם בְּעֵינֵיהֶם כְּמַלְאָכִים? מַה גְּרַמְתֶּם לְעַצְמְכֶם!". כמה חוסר בטחון עצמי ונמיכות קומה היה להם.
על זה הוסיף הרבי מקוצק: אם חטאו המרגלים במה שראו את עצמם כחגבים, מה הם אשמים אם בעיני הענקים הם נראו כחגבים? והשיב: חטאם היה בכך שהיה אכפת להם איך הם נראים בעיני אחרים...
ומאז לימינו, עדיין יצר רע מסתובב בינינו ומבקש לקמץ את מבטינו ולספר לנו על חולשותינו. עדיין יש כאלו שמקמצים את מבטם ומחפשים איפה יש "מילקי" זול יותר. אם יש בנו רוח אמתית - חובה עלינו להכריז: "טובה הארץ מאוד מאוד". אם בעלי הכרת הטוב אנו - חובה עלינו להודות ולהלל על ארץ זבת חלב ודבש שזכינו בה.