את תחילת מזמור קמ"ו אפשר לקרוא כדו שיח בין הנפש לבין החיים הגופניים בעולם הזה: "הַלְלוּ יָהּ הַלְלִי נַפְשִׁי אֶת ה'" (תהילים קמ"ו, א) – המשורר קורא לנפשו שהיא לבדה תהלל את שם ה', שהרי הנפש לא תלויה בגוף – הנפש יכולה לעזוב את הגוף, לפרוח באוויר ועולמות אינסוף יגלו בפניה. אבל, הנפש מעדיפה להלל את ה' כאשר היא קשורה עם הגוף: "אֲהַלְלָה ה' בְּחַיָּי אֲזַמְּרָה לֵאלֹהַי בְּעוֹדִי" (שם, ב). בחיי, בעודי, בזה העולם - אני אודה. וכבר נאמר בתהילים: "לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ" (שם קט"ו, יז), וכן: "כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֶךָ בִּשְׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָּךְ" (שם ו', ו). הנפש מהללת תמיד, בכל מצב, אך השבח הנרצה מבחינתה הוא בחיבורה עם הגוף ועם חיים ארציים, אלוהים מעדיף את שירת בני האדם – כפי שאומר הפייטן: "ואבית תהילה מבשר ודם".
את המילה "בעודי" ניתן לפרש בכמה אופנים נוספים: בעודי – בעידודי, לא אהלל אותך במצב של חולשה, רפיון ודכדוך אלא דווקא בשעות שיש בי כח, עידוד ועזוז. פירוש נוסף מצאנו אצל רבי נחמן מברסלב בתורתו הידועה רפ"ב, האומר שכאשר האדם מתבונן בעצמו הוא עלול להסתכל על כל מגרעותיו, ליפול לדכדוך ואז לא ימצא דרך להלל את אלוהים. לכך, הוא מנחה את האדם להתבונן ולחפש נקודות טובות בעצמו, לדון גם את עצמו לכף זכות, לראות שיש בו איזה "עוד" קטן, מין מקום טוב שהרע לא פשה בו, ובעזרת אותו "עוד" שעדיין יש בו – יהלל את אלוהים. "אזמרה לאלוהי בעודי", אם כן, פירושו: בעוד טוב שיש בי.
חלקו השני של הפרק, פותח בהצהרה: "אַל תִּבְטְחוּ בִנְדִיבִים בְּבֶן אָדָם שֶׁאֵין לוֹ תְשׁוּעָה" (תהילים קמ"ו, ג). האדם הוא כבלון מלא רוח שאם תוציאה ממנו – הוא אינו שווה דבר: "תֵּצֵא רוּחוֹ יָשֻׁב לְאַדְמָתוֹ בַּיּוֹם הַהוּא אָבְדוּ עֶשְׁתֹּנֹתָיו" (שם, ד). לעומת זאת: "אַשְׁרֵי שֶׁאֵל יַעֲקֹב בְּעֶזְרוֹ שִׂבְרוֹ עַל ה' אֱלֹהָיו" (שם, ה) – אלוהים הוא המשענת האמינה של כל מי שאין לו על מי להסמך – כפי שהיה עם יעקב אבינו, שעה שברח מפני אחיו עשו היה בודד לגמרי, עבר את הירדן במקלו בלבד ולא סמך אלא על אלוהים לבדו, וכאשר שב לארץ ישראל היה מלא בכל טוב. "אלוהי יעקב" הוא גם אלוהי העולם – עושה השמים והארץ, והוא גם אלוהי האמת (נאמן): "עֹשֶׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם, הַשֹּׁמֵר אֱמֶת לְעוֹלָם" (שם ,ו). עם כל גדלותו, עיניו של אלוהים מופנות בעיקר לחלשים: "עֹשֶׂה מִשְׁפָּט לָעֲשׁוּקִים, נֹתֵן לֶחֶם לָרְעֵבִים, ה' מַתִּיר אֲסוּרִים, ה' פֹּקֵחַ עִוְרִים, ה' זֹקֵף כְּפוּפִים, ה' אֹהֵב צַדִּיקִים, ה' שֹׁמֵר אֶת גֵּרִים, יָתוֹם וְאַלְמָנָה יְעוֹדֵד וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים יְעַוֵּת" (שם, ז-ט). בדומה לכך אמר ישעיה הנביא: "כֹּה אָמַר ה': הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי ... וְאֶת כָּל אֵלֶּה יָדִי עָשָׂתָה... וְאֶל זֶה אַבִּיט: אֶל עָנִי וּנְכֵה רוּחַ וְחָרֵד עַל דְּבָרִי" (ישעיה ס"ו, א-ב).
נשים לב כי דוד מנה לפנינו רשימה של "חלשים": עשוקים, רעבים, אסורים, עורים, כפופים, צדיקים, גרים, יתום ואלמנה, ובתוך הרשימה הזו מנה משום מה גם את הצדיקים. וזאת מדוע? האם הצדיק נחשב בהכרח לחלש? אחד מהרבנים החסידיים השיב על כך בעזרת שאלה נוספת: דוד המלך שיבץ את המילים "ה' אֹהֵב צַדִּיקִים" באמצע דבריו, ומדוע לא עשה זאת בתחילה (משום כבודו של הצדיק) או בסוף (משום "אחרון אחרון חביב")? שאל והשיב: ה' אוהב את הצדיקים ששמים עצמם ב"אמצע", בתוככי החברה, בין העשוקים, הרעבים וכו' לבין הגרים, היתומים והאלמנות. זהו צדיק שאלוהים אוהב, צדיק שמבין שכדי להלל את אלוהים באמת – צריך להיות מחובר לחיים הארציים כאן בעולם הזה ולשים את עצמו עם עני ונכה רוח, לשכון את דכא.