אנו מסיימים את ספר תהילים במילים: "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּ יָהּ" (תהילים ק"נ, ו). נביא ארבעה פירושים המסבירים מדוע פסוק זה הוא הפסוק המסכם של ספר תהילים.
פירוש ראשון: יש שירה רבה שמצאה את דרך ביטויה בעולם בכלים, בפה, בשפה, בשיר. אך יש שירה אחרת, שירה של הנשמה – והיא גדולה הרבה יותר מכל שירה שנכתבה ושתכתב אי פעם, היא לא מוצאת ביטוי בכלי הגוף ולא במנענעים ובשופרות ובמצלתיים. הפסוק האחרון אם כן הוא הערת שוליים של העורך: ספר תהילים אמנם נחתם, השירה שמצאה ביטוי אצלי נחתמה, אבל שירת הנשמה לא נפסקת - היא ממשיכה לשיר בלי אומר ודברים ובלי נשמע קולה.
פירוש שני: דוד ממשיך ומצווה כל בעל נשמה שימשיך את השירה מהמקום שבו הוא הפסיק. דוד מזהיר – אל תחשבו שהספר הזה חותם את האפשרות מלהמשיך ולשיר לכבודו של אלוהים, כל אחד מאתנו ראוי להמשיך את השירה הזו. כך עשו חכמים ופייטנים גדולים במשך הדורות שראו עצמם כממשיכי דרכו של דוד המלך (למשל: רבי יהודה הלוי, רבי שמואל הנגיד). יש שהגדילו לעשות וחיקו את סגנונו של הספר, וכך מצאנו לרבי משה חיים לוצאטו שכתב מאה וחמישים מזמורי תהילים משלו (כשמונה מהם נמצאים בידינו). אקריא לכם כמה שורות מהם: "למנצח בנגינות מזמור שיר: מי יספר תהילתך ה', יגיד חסדך לדור ודור? כי גדלת עד מאוד אלוהינו, נורא אתה בכל הארץ. ואנחנו עבדיך ה', עשיתנו, נספר אמיתך לעולם ועד. במקהלות נברכך, נזכיר שמך לעולם כי רב הוא. אשר עלינו גאוותך מעולם, תתפאר בעמך לדור דורים. זרע עבדיך יכון לפניך, להגיד חסדך ה' יום יום". דברים אלו נשמעים כל כך דומים לתהילותיו של דוד. גם אני הקטן כתבתי בנעוריי מאה וחמישים מזמורים משלי, והראשון שבהם מתחיל כך: "למשכיל על דבר ושיר יבונן, מזמור לדוד. דעתך אל שחרתי וקרבתך חפצתי, על כן בעדיך אתבונן, פלאך אחזה ומעשיך אגיד. שמים וארץ וכל אשר בם, עקבותיך ואצבעותיך יצפונו...". דוד נתן רשות למי שיש לו נשמה המבקשת למצוא ביטוי לשירתה – שימשיך ויכתוב שירה כשירתו, אך עליו להזהר שמא יתגאה. ישנו יספור נפלא של ש"י עגנון שנקרא "כדוד חישבו להם כלי שיר", שבו הוא מתאר אדם גאה שאומר: "מה יש בו בדוד בסך הכל, הוא ידע להתבטא ולהתנסח? גם אני אעשה כך". בסופו של דבר הוא כותב מזמורים שאינם נכנסים בלב אף אחד, מפני שהם באו מאדם שמלא בעצמו, אדם ששם את עצמו במרכז השירה ולא את נשמתו.
פירוש שלישי: רבי חיים מוולוז'ין כחלק ממלחמתו בחסידות והנהגותיה כתב דברים קשים על הנוהגים לקרוא את ספר תהילים כתחליף ללימוד תורה. לטענתו, החסידות בימיו ישרה קו עם הדבקות הנמוכה בעבודת ה' מבלי שאדם יאמץ את שכלו ומחשבתו בלימוד התורה. וכך הוא כותב בספרו "נפש החיים" (שער ד'): "ענין עסק התורה לשמה: האמת הברור כי "לשמה" אין פירושו דביקות כמו שסוברים עתה רוב העולם. שהרי אמרו רבותינו ז"ל במדרש שבקש דוד המלך עליו השלום מלפניו יתברך שהעוסק בתהלים יחשב אצלו יתברך כאלו היה עוסק בנגעים ואהלות. הרי שהעסק בהלכות הש"ס בעיון ויגיעה הוא ענין יותר נעלה ואהוב לפניו יתברך מאמירת תהלים... וגם מי יודע אם הסכים הקב"ה על ידוי בזה, כי לא מצינו בדבריהם ז"ל מה תשובה השיבו הוא יתברך על שאלתו". אלו דברים חריפים שמשמיע כאן רבי חיים מוולוז'ין. כמעט בכל ספרי התהילים הישנים שנדפסו על ידי חסידים או ספרדים מופיעות מעלותיו של ספר תהילים שמי שקורא אותו כאילו עוסק בנגעים ואהלות, וכאן רבי חיים מוולוז'ין יוצא בחריפות נגד הדברים הללו. ובכל זאת, מדבריו אני מבקש לקחת דבר אחד: בלמדנו את ספר תהילים, פעמים רבות השתמשנו בשכל כדי לפענח את הכתוב, ומבחינה זו למדנו אותו כ"נגעים ואהלות", אך צריך לזכור שספר תהילים הוא יותר מכל ספרה של הנשמה. ידידי הרב אלחנן ניר כתב שיר יפיפה בספרו "מי שנפלה עליו מפולת" המתאר את ההבדל בין התפיסה שספר תהילים הוא שפת הנשמה לבין אלו שרואים בו לימוד תורה וקוראים בו הגיון קר: "בבוקר, בירידה של רחוב בר אילן, הבחורות אוחזות בתהילים, מתפללות שיזכו לחתן למדן מבית טוב, שישב וילמד בכולל לאורך ימים. הן לא רוצות שילך ויצעק בארץ ציה ועייף בלי מים. מוותרות על הגעגוע החורך הזה לאלוהים, כי ברחוב בר אילן – הבחורות מפחדות מגבר שאומר: כל מעייני בך. ומילים כמו: עורה, למה תישן? נראות להן ספסנישט [לא מתאימות]. וגם, הישירות הזאת מתאימה לבעלי תשובה, לפרענקלך, למזרחיסטים מהרחוב ולכל אלה שאינם "משלנו", רק לא לבן תורה ולאחד משלנו. כי ברחוב בר אילן הבחורות רוצות חתן "נורמלי", ובכל בוקר הן לוחשות בכאב תהילים". הן רוצות משהו נורמלי וקוראות את הספר הכי "לא נורמלי", הכי חורך והכי מלא בגעגוע.
פירוש רביעי: יש מדרש המתאר את המזמור האחרון אותו אמר דוד (לא בהכרח מדובר בפרקנו, שהוא האחרון בעריכה אך לא בהכרח באמירה): "בשעה שסיים ספר תהילים זחה דעתו עליו ואמר לפני הקדוש ברוך הוא: "רבונו של עולם, יש בריה בעולמך שאומרת שירות ותשבחות יותר ממני?" באותה שעה נזדמנה לו צפרדע אחת, ואמרה לו: "דוד, אל תזוח דעתך עליך, שאני אומרת שירות ותשבחות יותר ממך. ולא עוד אלא כל שירה שאני אומרת ממשלת עליה שלושת אלפים משלים, שנאמר "וידבר שלושת אלפים משל ויהי שירו חמישה ואלף". ולא עוד אלא שאני עוסקת במצווה גדולה, וזו היא המצווה שאני עוסקת בה: יש בשפת הים מין אחד שאין פרנסתו כי אם מן המים, ובשעה שהוא רעב נוטלני ואוכלני" (ילקוט שמעוני, תהלים תתפ"ט). מדרש זה הוא עמוק. כשזחה דעתו של דוד עליו, מזדמנת לו "צפרדע" – ציפור דעה, ציפור המלאה בחכמה ובהשכל מצד אחד, ומצד שני ציפור המעופפת ברוח. אותה צפרדע משפילה את דעתו של דוד שזחה עליו. לכך, כאשר דוד מסיים את העריכה הוא מוסיף פסוק: "כל הנשמה תהלל יה הללויה" – בתור ערובה לכך שלא תזוח דעתו עליו בשנית. הגאווה הלא באה מצד הגוף ולא מצד הנשמה, לכך – דוד מסיים ונותן דרור לשירת הנשמה, שירה שאין בה סיכון של גאווה כלל.
הספר פתח בשבח מעשיו של האיש הצדיק: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים" (תהילים א', א), ומסיים בשבח נשמתו. האיש שבתחילת הספר עלול לגאווה כשטופחים לו על השכם ואומרים לו: "אשריך", בסוף הספר הגביר את נשמתו על ה"איש" שבו ועל הגוף שבו, והוא אינו יכול להנזק מהגאווה. הוא מלא בענווה, בהכרת תודה ובהלל. כל הנשמה תהלל יה, הללויה.