המזמור המפורסם ביותר והשימושי ביותר בספר תהילים הוא מזמור קמ"ה, הפותח במילים: "תְּהִלָּה לְדָוִד" (תהילים קמ"ה, א). ישנו ספר הנקרא "שימוש תהילים" ובו מצויין במה מועיל כל פרק בספר תהילים,אמנם החיבור נזכר כבר בתשובות הרשב"א אך הדברים הללו אינם כתובים בתלמוד ואין אוטוריטה החתומה על כל שימוש סגולי בפרקי תהילים. למרות זאת, הגמרא (ברכות ד:) אומרת במפורש את "סגולתו" של פרקנו: "אמר רבי אלעזר א"ר אבינא: כל האומר (תהלים קמ"ה, א) "תהלה לדוד" בכל יום שלוש פעמים, מובטח לו שהוא בן העולם הבא". כך באמת אנו עושים בכל יום – כאשר אנו אומרים "תהלה לדוד" פעמיים בתפילת שחרית ופעם נוספת בתפילת מנחה. ממשיכה הגמרא ושואלת: "מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אילימא משום דאתיא [אם תאמר שזה משום שמזמור זה בא] באל"ף בי"ת [שכל פסוק בו פותח באות מהאל"ף בי"ת], נימא [נאמר במקומו מזמור אחר – קי"ט] "אשרי תמימי דרך" דאתיא בתמניא אפין [שיש בו לכל אות באל"ף בי"ת שמונה פסוקים שונים]. אלא, משום דאית ביה [אלא, משום שיש במזמור קמ"ה] "פותח את ידך"? נימא [נאמר במקומו את מזמור קל"ו] הלל הגדול דכתיב ביה (תהלים קלו, כה): "נותן לחם לכל בשר"! אלא, משום דאית ביה תרתי [שיש במזמור קמ"ה את שתי התכונות הללו גם יחד]". עד כאן דברי הסוגיה הראשונה בתלמוד המצביעה על יחודיותו של המזמור שלנו, אך עדיין לא ברור דיו הקשר בין אמירת המזמור בכל יום לבין ההבטחה להיות בן העולם הבא.
נשים לב כי הגמרא כינתה עד כה את מזמור קמ"ה בשם "תהילה לדוד" – כפתיחתו. כעת, שואלת הגמרא: "אמר רבי יוחנן: מפני מה לא נאמר נו"ן ב"אשרי"? מפני שיש בה מפלתן של שונאי ישראל [בלשון סגי נהור], דכתיב (עמוס ה, ב): נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל". לראשונה, מכונה פרקנו בשם: "אשרי" על אף שהמילה "אשרי" לא מופיעה בו. לקוחה היא מסיום הפרק הקודם - "אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ, אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁה' אֱלֹהָיו" (תהילים קמ"ד, טו), או אולי מפרק פ"ד – "אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶּלָה" (תהלים פ"ד, ה), ויש אומרים שיש עוד ארבעה פסוקי "אשרי" אפשריים אחרים בספר תהילים מהם נלקחה המילה "אשרי" לענין זה. נשאלת השאלה: מדוע מכנה רבי יוחנן את פרקנו בשם זה?
לשם הבנת הענין, נעמוד על ההבדל שבין פרק קל"ו (המכונה "הלל הגדול") לפרק קמ"ה. פרק קל"ו מביא לידי ביטוי את המכות הגדולות שהפליא ה' בגויים שהצרו לנו. צריך להודות על כך, אך לא יותר מדי – ולכך אנו קוראים מזמור זה פעם בשבוע, ביום השבת. אם היינו מרבים לשנות פרק זה בכל יום, היינו עלולים לשכוח את המטרה היותר עליונה, והיא: עליית האנושות בכללה, והאדם הפרטי בפרט לעמידה מול ה'. צריך להודות לה' על שעשה צדק ונקם את נקמת ישראל באויביהם, אך כאשר מתמקדים רק בזה – הנפש מלאה מנפילת האויב עד כדי שנאת כל גוי באשר הוא. יתר על כן, מי שמגזים בכך – יש בזה אפילו חירוף וגידוף, כעין מה שאמרו חז"ל: "מעשה ידי טובעים בים, ואתם אומרים שירה?" (שמות רבה, פרשה כ"ג). לעומתו, פרק קמ"ה – פרקנו – מתחיל ועוסק באדם הפרטי המודה לה': "אֲרוֹמִמְךָ אֱלוֹהַי הַמֶּלֶךְ וַאֲבָרֲכָה שִׁמְךָ לְעוֹלָם וָעֶד. בְּכָל יוֹם אֲבָרֲכֶךָּ ... דּוֹר לְדוֹר יְשַׁבַּח מַעֲשֶׂיךָ וּגְבוּרֹתֶיךָ יַגִּידוּ. הֲדַר כְּבוֹד הוֹדֶךָ וְדִבְרֵי נִפְלְאוֹתֶיךָ אָשִׂיחָה. וֶעֱזוּז נוֹרְאֹתֶיךָ יֹאמֵרוּ וּגְדוּלָּתְךָ אֲסַפְּרֶנָּה. זֵכֶר רַב טוּבְךָ יַבִּיעוּ וְצִדְקָתְךָ יְרַנֵּנוּ..." (תהילים קמ"ה, א-ז). נשים לב כי ההתמקדות היא על לשון עתיד, ללמדנו שמי שמתעלה ומקבל על עצמו להלל את ה' שוב ושוב גם בעתיד, הוא אינו עוסק בעולם הזה, אלא במטרה היותר גדולה של העולם הבא – ומכיוון שכך מובטח לו שהוא "בן העולם הבא". למעשה, פרק קמ"ה מחולק לשנים: מפסוק א' עד פסוק י"ג המיקוד הוא, כאמור, על לשון עתיד. ומפסוק י"ג יש מעבר לשבחו של הקב"ה בלשון הווה: "מַלְכוּתְךָ מַלְכוּת כָּל עֹלָמִים... סוֹמֵךְ ה' לְכָל הַנֹּפְלִים... פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ... צַדִּיק ה' בְּכָל דְּרָכָיו... קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו" (שם, יג-יח). על כל אלה, גולת הכותרת של פרק קמ"ה מופיעה בהצהרה שבסיומו, הצהרה ההופכת אותו לשונה מכל הפרקים שקראנו, הצהרה העוסקת בהתעלות כל בני האדם - כיחידים וככלל: "תְּהִלַּת ה' יְדַבֶּר פִּי, וִיבָרֵךְ כָּל בָּשָׂר שֵׁם קָדְשׁוֹ לְעוֹלָם וָעֶד" (שם, כא). דוד מכריז בזאת שהתהילה שהוא מעלה בפיו תהיה בשימוש כל בשר. הרישיון והצורה של כל בשר הרוצה להלל לאלוהים נלמדים משירתו הפרטית של דוד לאלוהיו.
כעת מובן מדוע מזמור זה כונה בפי רבי יוחנן בשם "אשרי": פסוקי אשרי אותם הזכרנו - "אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶּלָה" (תהלים פ"ד, ה), ו"אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ, אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁה' אֱלֹהָיו" (תהילים קמ"ד, טו) הם פסוקי נחמה ועידוד ליושבי בית הכנסת לבדם ולעם ישראל לבדו. הסברה זו נצרכת בעיקר בגלות כנחמה, כתקווה, כאמונה לעתיד לבוא. אך בזמן הגאולה, מי שהוא "בן העולם הבא" יודע שהגאולה היא התעלות לכל האנושות ולעולם כולו, עד כי לעתיד נאמר: "אשרי העולם שככה לו, אשרי העולם שה' אלוהיו". לכך, מי ששם דגש רק על "אשרי" בלבד – מסתכן בטפיחה על השכם מוקדם מדי ובהגעה למצב של: "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל" (עמוס ה', ב) – הבתולה מסמלת את מי שטרם הגיעה ליעודה השלם ולא הולידה ילדים, ובנמשל – יש כאן סיכון לפספוס הבשורה האוניברסלית הגדולה של היהדות. לעומת זאת, מי ששם את עיקר המשקל על "תהילה לדוד", דהיינו: על "וִיבָרֵךְ כָּל בָּשָׂר שֵׁם קָדְשׁוֹ לְעוֹלָם וָעֶד" (תהילים קמ"ה, כא) הוא זה שמובטח לו שהוא בן העולם הבא.
כיוצא בדבר מצאנו בדבריו של הגר"א על הגמרא בברכות אותה הזכרנו קודם לכן. כזכור, מסקנת הגמרא לבחירה במזמור קמ"ה כמזמור שהקוראו שלוש פעמים מובטח לו שהוא בן העולם הבא היתה: "דאית ביה תרתי" [שיש בו שניים] – זהו מזמור הכולל את כל האל"ף בי"ת וגם יש בו בקשת מזון. הגר"א מקשה: מדוע לא הועלתה האפשרות של אמירת מזמור קי"א בתהילים - "הַלְלוּ יָהּ אוֹדֶה ה' בְּכָל לֵבָב בְּסוֹד יְשָׁרִים וְעֵדָה" הכולל גם הוא את כל האל"ף בי"ת ואף בקשת מזון יש בו - בפסוק: "טֶרֶף נָתַן לִירֵאָיו יִזְכֹּר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ" (תהילים קי"א, ה)! את תשובתו לשאלה מדייק הגר"א מלשון רש"י על הגמרא. אומר רש"י: "דאית ביה תרתי - דאתי באל"ף בי"ת ויש בו שבח הכנת מזון לכל חי". הגר"א שם לב כי רש"י לא הסתפק באמירת "ויש בו שבח הכנת מזון" אלא הוסיף: "לכל חי". בכך, השיב רש"י לשאלה הנסתרת שלא נשאלה בגמרא וענה שבשונה ממזמור קי"א בו נאמר "טֶרֶף נָתַן לִירֵאָיו" (שם) – שהוא שבח הכנת מזון ליראי ה' בלבד, במזמור קמ"ה השבח הוא כללי יותר: "וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן" (שם קמ"ה, טז), וזו מעלה גדולה יותר.
פרקנו, אם כן, אינו מצטמצם לגבול ישראל בלבד, אלא הוא מגיע עד לכדי "כל בשר", בריות, ואפילו "כל חי". זו המעלה המיוחדת של הפרק, ובה אנו זוכים להיות בני העולם הבא.