מזמור קמ"ד מושר בדרך כלל בבתי הכנסת לקראת צאת השבת. גם בתלמוד מצאנו שהפרק הזה משמש לפרידה. כך הגמרא (ברכות יז) מספרת לנו שכאשר חכמים היו נפטרים זה מזה בבית המדרש לאחר שהיו לומדים ב"ירחי כלה" (חודשי אדר ואלול), היו אומרים זה לזה את הביטוי "אַלּוּפֵינוּ מְסֻבָּלִים" הלקוח מפסוק מפרקנו: "אַלּוּפֵינוּ מְסֻבָּלִים אֵין פֶּרֶץ וְאֵין יוֹצֵאת וְאֵין צְוָחָה בִּרְחֹבֹתֵינוּ" (תהילים קמ"ד, יד). מה יש בו בפרקנו שמתאים לפרידה, ליציאה אל חיי החול והיום-יום?
על מנת להשיב על השאלה הזו, נקרא את הפרק בשלמותו. את הפרק הזה יש לקרוא לא רק על גבורתו של דוד אלא על בקשתו של דוד. אמנם בתחילתו דוד מודה לה' ואומר: "לְדָוִד, בָּרוּךְ ה' צוּרִי הַמְלַמֵּד יָדַי לַקְרָב אֶצְבְּעוֹתַי לַמִּלְחָמָה, חַסְדִּי וּמְצוּדָתִי מִשְׂגַּבִּי וּמְפַלְטִי לִי מָגִנִּי וּבוֹ חָסִיתִי הָרוֹדֵד עַמִּי תַחְתָּי" (שם, א-ב) – אך דוד אינו מאוהב בחרב ואינו רואה בה תכלית הכל, שכן בסופו של דבר מדובר במאבק בין בני האדם, והאדם – איזו אמינות ועמידות יש בו? "ה', מָה אָדָם וַתֵּדָעֵהוּ, בֶּן אֱנוֹשׁ וַתְּחַשְּׁבֵהוּ? אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה יָמָיו כְּצֵל עוֹבֵר" (שם, ג-ד). חכמים במדרש (בראשית רבה צו א) אמרו: "כצל עובר" – כצל עוף עובר הפורח באוויר, שאין לו קיום של זמן. אם כן, האדם אינו אמין מצד עמידותו לאורך זמן, ומצד שני אינו אמין מצד הנהגתו והליכותיו: "אֲשֶׁר פִּיהֶם דִּבֶּר שָׁוְא וִימִינָם יְמִין שָׁקֶר" (שם, יא). דוד מבקש מה' שיציל אותו מידי מבקשי נפשו המסיחים אותו מעבודת ה': "ה', הַט שָׁמֶיךָ וְתֵרֵד גַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנוּ, בְּרוֹק בָּרָק וּתְפִיצֵם שְׁלַח חִצֶּיךָ וּתְהֻמֵּם, שְׁלַח יָדֶיךָ מִמָּרוֹם פְּצֵנִי וְהַצִּילֵנִי מִמַּיִם רַבִּים מִיַּד בְּנֵי נֵכָר" (תהילים קמ"ד, ה-ז). לאחר ההצלה המיוחלת, דוד יוכל לנטוש סוף סוף את החרב ולעסוק בשירה: "אֱלֹהִים, שִׁיר חָדָשׁ אָשִׁירָה לָּךְ בְּנֵבֶל עָשׂוֹר אֲזַמְּרָה לָּךְ" (שם, ט). נבל עשור הוא נבל של עשרה מיתרים – כאשר המספר עשר מסמל שלמות. יש שיר המושר על ידי האדם הנלחם ומבקש הצלה –אינו שיר מושלם, אלא שיר הנובע מתוך מצבו הנפשי הקשה. לעומת זאת, השיר המושר לא מתוך מניע חיצוני אלא מפניות הנפש הוא שיר מושלם הנובע מתוך שלוה ובטחון. מה יהיה נושא השיר העתידי? אלוהים כמובן: "הַנּוֹתֵן תְּשׁוּעָה לַמְּלָכִים הַפּוֹצֶה אֶת דָּוִד עַבְדּוֹ מֵחֶרֶב רָעָה" (שם, י). מהי אותה "חרב רעה"? אפשר שהיא החרב הרעה של אויבי דוד. אך אפשר לפרש שחרבו של דוד אף היא בסופו של דבר "רעה", שכן כל חרב היא רעה כשהיא אינה יודעת גבול. וכך, אלוהים יחלץ את דוד מחיי קרב לחיי שירה והלל.
כאשר העולם יתוקן ושלום ישכון בתוכו, נוכל להקים חברת מופת שלא מנוהלת על ידי היצריות אלא היצרנות: "אֲשֶׁר בָּנֵינוּ כִּנְטִעִים מְגֻדָּלִים בִּנְעוּרֵיהֶם, בְּנוֹתֵינוּ כְזָוִיֹּת מְחֻטָּבוֹת תַּבְנִית הֵיכָל, מְזָוֵינוּ מְלֵאִים מְפִיקִים מִזַּן אֶל זַן, צֹאונֵנוּ מַאֲלִיפוֹת מְרֻבָּבוֹת בְּחוּצוֹתֵינוּ, אַלּוּפֵינוּ מְסֻבָּלִים" (שם, יא-יד). בנינו ובנותינו יהיו חזקים, יציבים, יפים ובוגרים, שפע כלכלי ישרור בכל תחום ואפילו הפוליטיקאים ("אלופינו") יעשו את עבודתם כשורה. ועל כל אלו נאמר: "אֵין פֶּרֶץ, וְאֵין יוֹצֵאת, וְאֵין צְוָחָה בִּרְחֹבֹתֵינוּ" (שם, יד). פירוש הדבר: העובדה שבנינו יהיו מלאי כח וגבורה ("כִּנְטִעִים מְגֻדָּלִים בִּנְעוּרֵיהֶם"), אינה מולידה לאחריה עריצות ושררה: "אֵין פֶּרֶץ". יופי הבנות ("כְזָוִיֹּת מְחֻטָּבוֹת תַּבְנִית הֵיכָל") אינו מוליד חלילה זנות ותאווה רעה: "וְאֵין יוֹצֵאת". הרווחה הכלכלית ("מְזָוֵינוּ מְלֵאִים מְפִיקִים מִזַּן אֶל זַן") לא מולידה רדיפות ומאבקים בין בני האדם: "וְאֵין צְוָחָה בִּרְחֹבֹתֵינוּ". כלומר - יהיה איזון בין העולם החומרי והעולם הרוחני, החומר לא יגרום לאנשים חלילה לשחת את מידותיהם. ממילא, על כך אומר דוד: "אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ, אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁה' אֱלֹהָיו" (שם, טו).
כעת אנו מבינים מדוע מזמור זה הוזכר בפי חכמים כ"ברכת הדרך" בצאתם מבית המדרש, ומדוע הוא מושר בבתי הכנסת בצאת השבת. דמיינו בנפשכם אדם הלומד חודש ימים בבית המדרש, חודש של שקט, של הגות, של מחשבה, של דבקות והתעלות רוחנית. בסופו של החודש הוא יוצא לקרב – קרב החיים. במצב דומה נמצא האדם היוצא אל ימי החול בתום שבת מנוחה ועליו להתחיל לרדוף אחר הפרנסה. אדם כזה רוצה להיפטר מ"החרב הרעה", רוצה להיות מסובל במצוות ולהיות נטוע בבית המדרש. לכך, זמן המעבר בין הקודש המוחלט לבין החול המשמים לפעמים והשוחק – הוא הזמן המתאים לבקש ולהתפלל: רבונו של עולם, נתת לנו כח לעשות קרב, אך אנו מבקשים ממך שתסייע בידינו לעבור את הימים הללו ולהכנס בשנית אל תוך היכל הקודש – היכל השבת, היכל הלימוד, שבו נזמר לך בנבל עשור. הוצא אותנו מהרדיפות הקטנות של היום-יום, ותן לנו לחיות בגדלות רוחנית וחומרית כאחד.