על מזמור קל"ט מעיד רבי אברהם אבן עזרא כדברים הללו: "זה המזמור נכבד מאוד בדרכי ה', ואין באלה החמישה ספרים מזמור כמוהו". זהו המזמור המרתק ביותר, המסביר ביותר את דרכי ה'. ובאמת, אם בודקים את המזמור שלפנינו – רואים שיש בו הרבה מדרשים והוא היה מושא ההשראה לפיוטים רבים – פיוטי דבקות לאלוהים ופיוטי סליחות ותחנונים.
אחד מהמסרים העולים מראשיתו של הפרק הוא שאלוהים יודע הכל: "ה' חֲקַרְתַּנִי וַתֵּדָע. אַתָּה יָדַעְתָּ שִׁבְתִּי וְקוּמִי, בַּנְתָּה לְרֵעִי מֵרָחוֹק, אָרְחִי וְרִבְעִי זֵרִיתָ וְכָל דְּרָכַי הִסְכַּנְתָּה, כִּי אֵין מִלָּה בִּלְשׁוֹנִי הֵן ה' יָדַעְתָּ כֻלָּהּ. אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה. פְּלִיאָה דַעַת מִמֶּנִּי, נִשְׂגְּבָה - לֹא אוּכַל לָהּ" (תהילים קל"ט, א-ו). כל הידיעה הזו היא פליאה בעיני האדם, העלול להגיע לתחושת מחנק, שכן אין לו מפלט ומנוס מפני אלוהים: "אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ, וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח? אִם אֶסַּק שָׁמַיִם - שָׁם אָתָּה, וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל - הִנֶּךָּ. אֶשָּׂא כַנְפֵי שָׁחַר, אֶשְׁכְּנָה בְּאַחֲרִית יָם - גַּם שָׁם יָדְךָ תַנְחֵנִי וְתֹאחֲזֵנִי יְמִינֶךָ. וָאֹמַר: אַךְ חֹשֶׁךְ יְשׁוּפֵנִי וְלַיְלָה אוֹר בַּעֲדֵנִי - גַּם חֹשֶׁךְ לֹא יַחְשִׁיךְ מִמֶּךָ, וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרָה" (שם, ז-יג). זהו הרושם העולה מקריאה פשטנית של פסוקי המזמור.
בפיוט "אָנָא אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ " של רבי ישראל נג'ארה, גדול משוררי ישראל אחרי גירוש ספרד, פרקנו עבר "עריכה מחודשת" והבנה מחודשת. אגב כך נעיר, כי המילה "אנה" מופיעה בפרקנו עם האות ה"א בסופה - במשמעות של "לאן", "היכן", ואילו בפיוטו של רבי ישראל נג'ארה מופיעה המילה במשמעות של בקשה ותחינה: "אנא". כנראה שמדובר בטעות דפוס, אך פעם דרשנו את הדבר – ידידי אורי קרויזר ואנוכי - ואמרנו שאולי בתוך השאלה הרטורית: "אנה אלך מרוחך?" מסתתרת גם בקשה: "אנא אלך מרוחך", בקשה לריחוק זמני מקרבת אלוהים העלולה להכביד על האדם.
וכך היא לשון הפיוט:
אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ אָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרַח
אֶבְרַח מִמְּךָ אֵלֶיךָ וּבְצֵל יָדְךָ אָגִיל אֶפְרַח
כבר בפתיחת הפיוט אנו מבחינים כי הבריחה של רבי ישראל נג'ארה היא "ממך - אליך", מיד אחת של אלוהים לחברתה. אלוהים כולל הכל, כולל את המציאות כולה, וכל תנועה של הנברא במציאות היא תחת חזקתו.
יָהּ - כְּבוֹדְךָ עוֹלָם מָלֵא אַתָּה הָאֵל עוֹשֵׂה פֶלֶא
אִם לַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה שָׁם אֶמְצָא אוֹרְךָ יִזְרַח
השמים לא מהווים מקום מפלט והצלה מפני המחנק, אלא מקום למציאת אור. דרך זו נאה לרבי ישראל נג'ארה שהיה מקובל הדבק באלוהיו.
שַׁחַק לֹא יְכַלְכְּלֶךָ וְאֶרֶץ לֹא תְכִילֶךָ
מִי יְמַלֵּל רָב גָּדְלֶךָ לוּ פִיו כַּיָּם בְּקוֹל יִצְרַח
רְקִיעֵי רוּם הֵם כִּסְאֲךָ וְאֶרֶץ הֲדוֹם רַגְלֶךָ
גָּדוֹל שִׁמְךָ וְאֵין לְךָ צָפוֹן וְיָם מַעֲרַב מִזְרָח
אֶסַּק שָׁמַיִם - שָׁם אוֹרְךָ אַצִּיעָה שְׁאוֹל - הִנְּךָ
אַחֲרִית יָם - גַּם שָׁם יָדְךָ תִּקָּחֵנִי בְּלִי טוֹרַח
לָכֵן, אֵין לִי מָנוֹס בִּלְתָּךְ וּבְחֶמְלָתָךְ אָבוֹא בֵּיתָךְ
מסקנתו של רבי ישראל נג'ארה היא: "אֵין לִי מָנוֹס בִּלְתָּךְ". נדייק: "בלתך" (מבלעדיך) ולא "ממך". כי באמת אני לא נס ממך, אלא אתה המנוס והמפלט שלי; איני מחפש מפלט מאלוהים, אלא מפלט אצל אלוהים. ומסיים הפיוט:
וְאֶקַּח מָגֵן תּוֹרָתָךְ תּוֹרֵנִי דֶּרֶךְ וָאוֹרַח
על איזה מגן מדובר כאן? מדובר במגן המסייע לאדם בהשגת דעת אלוהים. לפעמים, האדם טועה בתפיסה שלו את האלוהים. חסידים פרשו את הפסוק שבפרקנו: "אִם אֶסַּק שָׁמַיִם - שָׁם אָתָּה, וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל – הִנֶּךָּ": אם אדם מרהיב אומר בנפשו וחושב שילך בגדולות ובנפלאות ויסיק עד שמים – סופו שיגיע ל"שמים" ויגלה שאלוהים עוד רחוק ממנו, הוא "שם". לעומת זאת, אם אדם משפיל את נפשו והיא כעפר לכל תהיה – "וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל – הִנֶּךָּ" – הוא יזכה לקרבת אלוהים. פעם שמעתי מהרב אורי שרקי שזהו ההבדל בין המקובלים לבין המיסטיקנים. המיסטיקן סובר שיצליח לעלות מעלה עד שישיג את אלוהים, ולעומתו המקובל מכיר בכך שאין בכוחו לעלות למעלה – והוא מעדיף להשאר בחלקו התחתון של הצינור, בגדר "מקבל". מי שמרגיש את עצמו בענווה אמיתית שכזו – זוכה לקרבת אלוהים באמת, כי אלוהים שוכן את דכא. אלא, שהאדם הדורש באמת את קרבת אלוהים זקוק להגנה. אנו יודעים כי ארבעה נכנסו ל"פרדס" ואנו יודעים מה היה בסופם של שלושה מהם (חגיגה יד:). לכך, צריך "מסנן קרינה" – שהוא: "מָגֵן תּוֹרָתָךְ". התורה מלמדת אותנו כיצד לזכות בקרבת אלוהים באופן הנכון: "תּוֹרֵנִי דֶּרֶךְ וָאוֹרַח" – היא מורה לנו דרך מסודרת בקניית הידיעות בדבר השגת אלוהים.