פרק ק"ט מסיים בפסוק: "כִּי יַעֲמֹד לִימִין אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיעַ מִשֹּׁפְטֵי נַפְשׁוֹ" (תהילים ק"ט, לא). פשט הדברים הוא: אלוהים ניצב לצד האביון ומושיע אותו מאלה המבקשים את נפשו. לפני כעשר שנים התכוננתי למבחן בדיינות במסגרת הרבנות הראשית לישראל, וביקשתי להתברך אצל הרב עובדיה יוסף זצ"ל. הרב שמע שאני הולך לקראת המבחנים, וברכתו היתה אחת. כדרכו, הוא היה מלטף ומטופף על פני קלות ואמר לי: "כי יעמוד לימין אביון, להושיע משופטי נפשו". שלוש פעמים שב על הפסוק. בכך, רצה ללמדני שהתפקיד הגדול של הדיין הוא לעמוד לימין אביון ולהושיעו. אף על פי שלא בחרתי להתעסק בדיינות בסופו של דבר, אני יכול להעיד שבהרבה צמתים בהם אני נמצא בחיי הציבוריים, עולים בזכרוני דבריו של הרב עובדיה יוסף וגורמים לי לשאול את עצמי: האמנם עומד אני לצד האביון במטרה להושיע משופטי נפשו?
ראו מה אומר על כך המדרש (ויקרא רבה): "העני הזה עומד על פתחך והקב"ה עומד על ימינו, דכתיב: כי יעמוד לימין אביון". כאשר העני מבקש לתקן עוול או אפליה, עלינו להפנים כי אלוהים עומד לימינו. "אם נתת לו - דע, מי שעומד על ימינו נותן לך שכרך. ואם לא נתת לו – דע, מי שעומד על ימינו פורע ממך, דכתיב: להושיע משופטי נפשו".
דוד המלך מלמדנו להרגיש בדכותו של הדך, לצאת מן הגאווה והגדלות אל הענווה ואל נעלי האביון.וכך, דוד במלכותו מעיד על עצמו בפרקנו: "כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנֹכִי וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי" (שם, כב). הענווה מאפשרת לאדם לעזור לאחר, להקשיב לו ולהכיל את מצבו. בהלכות מלכים, מתאר הרמב"ם כיצד יש לכבד ולירא את המלך, ומצד שני על המלך להיות בעל ענווה פנימית (הלכות מלכים, פרק ב' הלכה ו'): "כדרך שחלק לו הכתוב את הכבוד הגדול וחייב את הכל בכבודו, כך ציווה להיות ליבו בקרבו שפל וחלל, שנאמר: לבי חלל בקרבי. ולא ינהוג גסות לב בישראל יותר מדי, שנאמר: לבלתי רום לבבו מאחיו". כלומר, אפילו המלך – שעליו לנהוג שררה בעצמו ולא לבזות את עצמו כלל (למשל – אסור לו לקרוא לאדם אחר אלא בשמו, ולא בשום תוספת תואר, על מנת שיראתו תהיה בלב הכל), עם כל זאת – לבו צריך להיות חלל בקרבו. הרמב"ם מתאר שכאשר המלך פונה לעם ישראל, "יהיה חונן ומרחם לקטנם ולגדולם ויצא ויבוא בחפציהם ובטובתם, ויחוס על כבוד קטן שבקטניהם. וכשמדבר אל כל הקהל בלשון רבים ידבר רכות... ולעולם יתנהג בענווה יתירה. מי לנו גדול ממשה רבנו, והרי הוא אומר: "ונחנו מה". כך צריך להיות המלך, ויסבול טרחם ומשאם ותלונתם וקצפם כאשר ישא האומן את היונק".
בנו של הרמב"ם, רבי אברהם, בספרו "המספיק לעובדי ה'" מצטט יותר משש פעמים את הפסוק "וליבי חלל בקרבי", ובכל פעם הוא בוחר לעשות זאת בדרך שונה ומגוונת. באחד הפרקים, כאשר הוא מדבר על הענווה של המנהיגות, הוא אומר שהמלך אמנם צריך לדרוש שיהיה לו כבוד – וזו סטייה מן הענווה החיצונית, סטייה הנובעת מן הנחיצות, המותרת כל עוד שתשמר הענווה הפנימית, כמו שאמר הכתוב: "לבלתי רום לבבו מאחיו", וכמו שהיה באמת אצל דוד, שנאמר: "וליבי חלל בקרבי". דוד המלך זכה שעם כל מלכותו המפוארת - לא גבה ליבו, לא רמו עיניו ולא הילך בגדולות ובנפלאות ממנו. מי שליבו חלל בקרבו, יכול להיות דומה לאלוהים ולעמוד לימין אביון. אנחנו מצויים לדבוק בדרכיו הישרים של אלוהים, כל אחד מאתנו צריך לחשוב במה הוא עומד לימין אביון להושיע משופטי נפשו.