את מזמור ק"ז נוהגים לומר הספרדים ובני עדות המזרח בחג הפסח. כיום, אנו רגילים להוסיף ולומר אותו ביום העצמאות. באופן אישי, מרגיש אני שהמזמור הזה מתכתב עם יום העצמאות הרבה יותר מאשר עם פסח.
אם נזכור את רצף הפרקים האחרונים, נראה כי דברנו על גאולת ישראל הראשונה (מזמור ק"ה), גלות ישראל (מזמור ק"ו) ובפרקנו נעסוק בגאולת ישראל האחרונה – הפרטית והכללית. הגמרא (ברכות נד) לומדת שיש ארבעה אנשים הצריכים לברך את ברכת הגומל, וארבעתם רמוזים בפרקנו. הפוסקים נתנו סימן בראשי תיבות לארבעת האנשים הללו: "וכל החיי"ם יודוך סלה" – חבוש (מי שהיה בבית הסוהר), יסורים (מי שהיתה חולה ונתרפא), ים (מי שעבר את הים), מדבר (מי שעבר את המדבר). אלו הארבעה שצריכים להודות לה' בשם ומלכות בברכת הגומל. אך בל נשכח כי עקרו של פרקנו הוא גאולת ישראל הכללית ולא הפרטית, מדובר בסיפור של עם ישראל שהתקבץ מארצות שונות ומשונות, כאשר כל עדה עלתה ממקום אחר – יש עדה שעברה ים, יש שעברה יסורים, יש שהיו חבושים ויש שצלחו המדבר. כעת שבנו מהמדבריות, מן הים הסוער, מן היסורים הגדולים ומכך שהיינו חבושים בבתי כלא בעולם שלא יכולנו לבטא בהם את רוחנו נאמנה. שבנו לארצנו ונגאלנו.
סיומו של המזמור הוא בהצהרה: "מִי חָכָם וְיִשְׁמָר אֵלֶּה וְיִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵי ה'" (תהילים ק"ז, מג). כתלמיד ישיבת מרכז הרב, זוכר אני את הרב אברום שפירא זצ"ל שהיה שב וחוזר על פסוק זה ואומר שיש הרבה שאינם מודים לקב"ה על הגאולה שבה אנו נמצאים מפני שהם אינם מספיק חכמים ונבונים. כדי להודות על חסדו של אלוהים צריך חכמה ובינה. "הודו לה' כי טוב – כי לעולם חסדו" (שם, א). מי מודה לה' כי טוב? רק מי שמסוגל באמת לראות את חסדו בכל 'עולם', בכל מצב.
כאמור, רגילים אנו לראות את המזמור כמזמור המדבר על מצבם של ישראל – בין אם מדובר בגאולת מצרים ובין אם מדובר בגאולת ישראל האחרונה. אלא שאם נשים לב, נבחין שבכל המזמור לא מוזכר כלל שמם של ישראל. למעשה, ניתן לומר כי כל אדם וכל אומה בעולם יכולים להזדהות עם השיר הזה, זהו שיר שיכול להוות פונקציה לשיר הלל עולמי לכל אומה ולשון. דבר זה מוכיח על גאולתם של ישראל שהיא צריכה להיות אוניברסאלית לכל העולם. יבוא יום שמזמור ק"ז יעבור עוד שלב ויהיה המזמור של ההודאה הכללית העולמית.