במזמור ק"ד נזכרת לראשונה המילה "הללויה", המופיעה בספר תהילים עשרים וארבע פעמים בסך הכל. חכמים אומרים שמאה ושלוש פרשיות אמר דוד (כאשר פרק א' ופרק ב' נחשבים פרשיה אחת), ולא אמר "הללויה", עד שהגיע לפרקנו בו ראה במפלתן של רשעים, שנאמר: "יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם, ברכי נפשי את ה', הללויה" (תהילים ק"ד, לה). והדברים תמוהים, הלא כבר בפרק א' אמר דוד: "כי יודע ה' דרך צדיקים, ודרך רשעים תאבד" (תהילים א', ה), וכן במזמורים רבים אחרים הוזכרה לכאורה מפלתן של רשעים.
כדי להבין את הדברים הללו, יש לעיין בדברי הגמרא במקום. התנאית הקדושה ברוריה, שהיתה אשתו של התנא רבי מאיר ותלמידת חכמים גדולה בפני עצמה, לימדה את רבי מאיר דבר חשוב. הגמרא מספרת שהיו בריונים בשכונתו של רבי מאיר שהיו מצערים אותו הרבה, והיה רבי מאיר מבקש רחמים עליהם כדי שימותו. אמרה לו ברוריה אשתו: מדוע אתה אומר כן? האם משום שנאמר "יתמו חטאים מן הארץ"? וכי נאמר "יתמו חוטאים", הלא נאמר "יתמו חטאים" (דהיינו החטא ולא החוטא). אם כן, הכתוב מדבר על החטא עצמו ולא על החוטא, ועליך לבקש רחמים עליהם כדי שלא יהיו רשעים. והגמרא מספרת שרבי מאיר ביקש רחמים עליהם ובסופו של דבר הם חזרו בתשובה. כעת אנו מבינים כי בפרקנו דוד המלך אינו מתפלל על אבדנם של רשעים, אלא על אבדן הרשע, ולכך הוא חיכה מעל למאה פרקים. כאן יש אובדן משמעותי לרשעות. אובדן השיטה ולא האנשים. ה' לא חפץ במות הרשע אלא בשובו מדרכיו וחיה.
נשאלת השאלה: מדוע רבי מאיר היה זקוק לפרשנות של ברוריה ולא התפלל מלכתחילה על הרשעים? ניתן לומר שרבי מאיר סבר שלא ניתן להתפלל על הבחירה החופשית של הרשעים שבחרו להרשיע, שכל עוד הם עומדים ברשעם ואינם משנים את רצונם, אין מקום לתפילה עליהם. לעומתו, ברוריה הסתכלה עוד יותר לעומק, ולימדה את רבי מאיר שבכל אדם בעולם יש נקודה עצמית טובה, ללא תלות בכמה מעשיו המקריים רעים, כאשר על ידי תפילת הצדיק האדם הפרטי יכולה להתעלות ולהתקדש. ברוריה משקיפה עמוק בנפש האדם, היא מאמינה שכל אדם נולד ישר, ויש לסייע לו להוציא את הישרות הזאת החוצה. (ראו בן יהוידע ועין איה על אתר).
רבי יוסף משאש מפרש בדרך מתוקה וחדשנית ואביאה את דבריו בתוספת נופך. לדבריו ברוריה לא מתכוונת באומרה "בעי רחמי עילוויהו" לבקש מבעלה שיתפלל על אותם בריונים, אלא היא מבקשת מרבי מאיר שיפתח את ליבו שלו אליהם. רבי מאיר היה מצטער כל אימת שפגש בבריונים הללו לנוכח מעשה איוולתם ולכך היה מתרחק מהם כדי שלא יראה בביזיונם ולא יצטער בנפשו, והבריונים היו מרגישים בהתרחקותו והיו שונאים אותו ומתרחקים ממנו עוד יותר. כאשר הרשעים מתרחקים מן הצדיק, הם גם אינם באים לשמוע את דרשותיו, ולכן רבי מאיר חשב עליהם שאבדה מהם תקוות התשובה ומוטב שימותו. באה ברוריה ואמרה לו שעליו לנקוט בדרך הפוכה, דרך של אהבה: "בעי רחמי עליוויהו" – בקש רחמים, אהבה עליהם. עליך לבקש מליבך לאהוב אותם ולחבב אותם: "יתגבר על ליבך לאהוב אותם ולקרבם, למען ישמעו דרשותיך ויחזרו בתשובה". אם תקרין עליהם אהבה, הם יתקרבו אליך. נמצאנו למדים שכל תיקון מוכרח שיהיה נמצא על כנפי האהבה.