"תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף, וְלִפְנֵי ה' יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ" (תהילים ק"ב, א) - נפש העני מתעטפת עליו, הוא נמצא במצב קשה של עלפון, ובצר לו הוא פונה ושופך את מר שיחו לפני האלוהים. העני הזה, אומר רש"י, הוא עם ישראל המתלונן ומספר לאלוהים על מה שעובר עליו.
ברצוני להתמקד בשני פסוקים מפרקנו: "דָּמִיתִי לִקְאַת מִדְבָּר הָיִיתִי כְּכוֹס חֳרָבוֹת, שָׁקַדְתִּי וָאֶהְיֶה כְּצִפּוֹר בּוֹדֵד עַל גָּג" (תהילים ק"ב, ז-ח). בפסוקים אלו מופיעים שלושה בעלי כנף המתארים שלושה מצבים: הקאת, הכוס והציפור. המצב הראשון הוא של גלות – "דָּמִיתִי לִקְאַת מִדְבָּר", מצב בו אין מקום להניח את הראש, אין בית. המצב השני הוא "כוֹס חֳרָבוֹת" – הבית אמנם חרב אך ניתן להיתמך קצת על עיי החרבות. המצב השלישי הוא של "שָׁקַדְתִּי וָאֶהְיֶה צִפּוֹר בּוֹדֵד עַל גָּג" – הבית קיים אך הציפור עדיין איננה בתוכו, משום שהיא איננה שלוה. אומר המשורר: "שקדתי" – הפכתי להיות חרדתי, אני תמיד מוכן לסערה הבאה, מוכן לזינוק ולקרב, והנני במצב של חוסר שלוה. הגג הוא מקום התצפית היותר בטוח גם למנוסה וגם לראיית הנולד. וכך, המשורר צופה מן ה"גג" לראות מהיכן תפתח הרעה הבאה. כל זאת בניגוד גמור לציפור והדרור עליהן קראנו בפרק פ"ד - שם הציפור מצאה בית והדרור קן לה. הציפור בפרקנו אינה נכנסת לבית - אל המנוחה והשלוה, היא אמנם נמצאת ב"בית הלאומי" שלה, אך היא כל הזמן במצב הכן למלחמה הבאה.
במידה רבה, מצאתי דמיון רב בין פרקנו לבין שיר של דליה רביקוביץ'.. לשיר קוראים "שובי לביתך", ובו אפשר למצוא את שלושת המצבים אותם הזכרנו. יש בו כמעין הקריאה של אלוהים לעם ישראל, קריאה של השלווה לציפור הנודדת:
מה לך בחוץ, ילדה?
מנוח לא מצאה רגלך.
ציפור פצועה, חזרי אלי
ושובי לביתך.
האזיני לקולות,
הרעם על גגות בתים,
מקול סופה, שמרי נפשך.
שובי לביתך.
...
שם צמח לענה,
שם נפש מרעידה מקור.
חלון אפל ותריס מוגף.
שובי לביתך.
...
שאי עין למרום,
כבר סדק שחר מאפיר.
נעורה כבר ציפור אחת.
שובי לביתך.
"נעורה כבר ציפור אחת" - גם אם איננו יורדים לעומקם של דברים, רוח הדברים היא של אור שחר של גאולה, של התעוררות מלמטה (עם ישראל) או מלמעלה (מימד אחד בשכינה כבר שב לציון), כאשר המסר הוא שעלינו לרדת מן ה"גגות", לצאת מן החרדתיות אל השלווה והבית. שובי לביתך.