במזמור ק"א, דוד מבקש שתהיה עיקר שירתו על חסד ומשפט: "חֶסֶד וּמִשְׁפָּט אָשִׁירָה לְךָ ה' אֲזַמֵּרָה" (תהילים ק"א, א). לשם כך, הוא מבקש להיות תמים - לסור מרע ולעשות טוב: "אַשְׂכִּילָה בְּדֶרֶךְ תָּמִים מָתַי תָּבוֹא אֵלָי אֶתְהַלֵּךְ בְּתָם לְבָבִי בְּקֶרֶב בֵּיתִי" (שם, ב). לפי כמה מפרשים, הביטוי "מתי תבוא אלי?" פירושו: מתי אזכה לרוח קדשך (מתי אתה - אלוהים - תבוא אלי?), אבל רש"י מפרש שמדובר על דרך התמימות – דוד מאמן ומתרגל את עצמו בדרך התמימות, ושואל: מתי מידת התמימות תבוא אלי ואזכה בה? מתי אקנה אותה והיא תהיה לי טבעית כל כך עד כי אתהלך בה בקרב ביתי? כך גם מסביר האבן עזרא, שדוד מבקש שמידת התמימות תטמע בו עד כדי כך שהיא תהיה בו כנגינת הכינור. אפשר וכוונתו לאדם הרגיל לנגן בכינור כל כך, עד שקשתו נמשכת ונמתחת על מיתרי הכינור מאליה. שני הפירושים הללו יכולים לחבור לכדי פירוש אחד. הלא כבר קראנו בפרק ט"ו כי התמים זוכה לקרבת אלוהים: "מִזְמוֹר לְדָוִד, ה' מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ? הוֹלֵךְ תָּמִים, וּפֹעֵל צֶדֶק, וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ..." (שם ט"ו, א-ב). וכך, דוד מבקש בפרקנו: "אַשְׂכִּילָה בְּדֶרֶךְ תָּמִים" – אני מכוון את מחשבתי לתמימות, וכתוצאה מכך מייחל לקרבת אלוהים שתבוא בעקבותיה: "מָתַי תָּבוֹא אֵלָי?" (שם).
נשים לב כי דוד מוסיף ואומר שאת ההליכה בדרך התמימות הזה הוא עושה ראשית כל בתוך ביתו פנימה: "אֶתְהַלֵּךְ בְּתָם לְבָבִי בְּקֶרֶב בֵּיתִי" (שם). רבי יוסף משאש, שהיה בסוף ימיו רבה של העיר חיפה, קיבל מכתב מאחד מרבני מרוקו שעלה ארצה וחלק מבניו עזבו את אורחות הדת והוא נמלא עליהם חימה. כתב לו רבי יוסף משאש: "קראתי את מכתבו, והנה הוא מלא רעיונות של פחדים וקריאה לייסורים חדשים לבקרים על מעשי בני אדם אשר לא טובים. ודרך זו, לא רק שלא תביא בכנפיה שום טובה, לא גשמית ולא רוחנית, להפך – הדרך הזו תשים מועקה בכל איברי האדם ולחץ גדול בלב וערבוב מחשבות, עד שתוכל להביא לידי שגעון רחמנא לצלן. ויגרום נזק לעצמו ולאחרים, כאשר קרה לכמה בני אדם אשר נוקשו ונלכדו. ובכן, הדרך הישרה והנכונה, כמו שאמר אדוננו המלך דוד בתהילותיו: אֶתְהַלֵּךְ בְּתָם לְבָבִי בְּקֶרֶב בֵּיתִי". רוצה לומר: הדוגמא האישית השקטה תורה דרכה. ובסוף המכתב כתב רבי יוסף: "וגם בתוך ביתו יזהר האדם שלא ירבה עליהם דקדוקים והקפדות, כי בזה יהרוס שלום ביתו וימרר את חייו, ועיקר חיי האדם – היא השמחה, כמו שנאמר: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוהיך בשמחה ובטוב לבב"". (אוצר המכתבים אלף תרנז).
כהמשך לדברים, נראה את דברי המדרש (ילקוט שמעוני) על הפסוק: "לֹא יֵשֵׁב בְּקֶרֶב בֵּיתִי עֹשֵׂה רְמִיָּה דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי" (תהילים ק"א, ז): "אמר רבי יהושע בן לוי: צריך אדם להיות עלוב בביתו. ואם בביתו, אין צריך לומר בביתו של הקב"ה". אדם צריך להיות סבלן בביתו גם אם חלילה בני הבית עולבים בו, וכל שכן בבית הכנסת. כשאדם מתנהג בתום לבב בתוך ביתו, ממילא הוא סר מרע ועושה טוב, הוא שיזכה בסופו של דבר לשיר ולזמר לאלוהים בחסד ומשפט: "חֶסֶד וּמִשְׁפָּט אָשִׁירָה לְךָ ה' אֲזַמֵּרָה" (שם, א)