פרק צ' פותח את הספר הרביעי מחמשת ספרי תהילים. קריאת הפרק מעלה שאלות קיומיות בנוגע למהות האדם, לגורל חייו עלי אדמות, וליחסיו של הנברא בן החלוף מול הבורא הנצחי. וכך לשונו: "תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא וַתֹּאמֶר שׁוּבוּ בְנֵי אָדָם" (תהילים צ', ג) – זוהי טרוניה כלפי הבורא שמשתמש בנו כביכול ככלי משחק, כאשר מצד אחד הוא מביא אותנו עד שאול תחתית, ומצד שני הוא קורא לנו לקום ולשוב אליו. "זְרַמְתָּם שֵׁנָה יִהְיוּ, בַּבֹּקֶר כֶּחָצִיר יַחֲלֹף. בַּבֹּקֶר יָצִיץ וְחָלָף לָעֶרֶב יְמוֹלֵל וְיָבֵשׁ" (שם, ה-ו) – ה' מזרים לנו את החיים כמו שינה, ימי הבחרות הזוהרים חולפים מהר, וחיש מהרה מגיעים ימי הזקנה והכל קמל ונובל. ימי הזקנה בולעים את ימי הבחרות, וכל זאת כביכול להכעיס למול הנצח האלוהי המתגרה ברעננותו ונצחיותו באדם החולף: "כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר וְאַשְׁמוּרָה בַלָּיְלָה" (שם, ד). "שַׁתָּה עֲוֹנֹתֵינוּ לְנֶגְדֶּךָ עֲלֻמֵנוּ לִמְאוֹר פָּנֶיךָ" (שם, ח) – שמת את מחשך מעשינו הרעים למול מאור פניך המסנוור את חדלוננו. אורך הוא כמנורת חוקרים המקשה על קיום האדם הנפסד. "יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן כִּי גָז חִישׁ וַנָּעֻפָה" (שם, י) – אף אם נביא בחשבון את תחנות הרהב שיש בחיינו, הרי שהן ריק ושוא, הכל נגוז ונעלם ושום דבר של קיימא לא נשאר מאתנו.
בהדרגה, מתעורר המשורר לאופטימיות זהירה והוא מבקש מה' שיתן לנו קצת מודעות לימים שחולפים, או אולי שיטה כיצד לחיותם נכון: "לִמְנוֹת יָמֵינוּ כֵּן הוֹדַע, וְנָבִא לְבַב חָכְמָה" (שם, יב) – כך שאולי ע"י המודעות על קיצורם של ימינו עלי אדמות, יבוא ליבנו לכלל חכמה וקניית לקח.
לקראת סיום הפרק, מתעורר המשורר לבקשה: "שׁוּבָה ה' עַד מָתָי וְהִנָּחֵם עַל עֲבָדֶיךָ. שַׂבְּעֵנוּ בַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וּנְרַנְּנָה וְנִשְׂמְחָה בְּכָל יָמֵינוּ. שַׂמְּחֵנוּ כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ שְׁנוֹת רָאִינוּ רָעָה. יֵרָאֶה אֶל עֲבָדֶיךָ פָעֳלֶךָ וַהֲדָרְךָ עַל בְּנֵיהֶם" (שם, יד-טז). זוהי בקשה להזרמת שפע של שמחה בזרמת הימים שחולפים. "שַׂבְּעֵנוּ בַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וּנְרַנְּנָה וְנִשְׂמְחָה בְּכָל יָמֵינוּ" - מבקש המשורר מאלוהים שיתן מחסדו למי שנולד רק זה עתה (כבר בבוקר חייו), ולמי שכבר נולד ועבר את חייו בעינוי – לפחות מכאן והלאה יתן את ימיו בשמחה, כנגד הימים המעונים – "שַׂמְּחֵנוּ כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ שְׁנוֹת רָאִינוּ רָעָה". כך, אותם אנשים שכבר חייהם עברו עליהם שלא בטוב – יהיו הימים הבאים אחריהם ימים טובים, וכשהם יראו את הדרך ונעמך – הם יוכלו להעביר לדור הבא רק את מידת טובך בלי שום תלונה, עד אשר יקום דור חדש שיהיו כל חייו רעננים בקודש ה': "יֵרָאֶה אֶל עֲבָדֶיךָ פָעֳלֶךָ וַהֲדָרְךָ עַל בְּנֵיהֶם".
הפרק מסתיים במילים: "וִיהִי נֹעַם ה' אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ" (שם, נ). נשים לב כי הפרק התחיל במילים "ה', מָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ בְּדֹר וָדֹר" (שם, ב). התחיל ב"מעון" וסיים ב"נועם" – שתי מילים בעלות אותן האותיות בשיכול מקומות. הלא דבר הוא. חכמים למדו מפרקנו ש"הקב"ה הוא מקומו של עולם, ואין העולם מקומו". כלומר: אלוהים לא נמצא במקום, אלא העולם נמצא אצל אלוהים, העולם מקבל מחסה בצילו של אלוהים. כך שגם אם איננו יודעים למנות את ימינו ואיננו יכולים להבינם לאשורם, אתה אלוהים – מקומו של עולם – עשה שהמעון הזה יהיה מלא בנועם, אנא אפשר לנו שחיינו יהיו מלאים באורך וחסדך. כך שעל אף שהפרק מלא בטרוניות על קטנות האדם מול הבורא – האדם תמיד מתואר בו כמי שנמצא על יד הבורא, הוא נמצא בצל כנפיו. לא בכדי יש בפרק כשלושים פניות אל הקב"ה בלשון נוכח (!). הפרק הזה מלא באמונה שיש השגחה, שהקב"ה רואה באדם, רואה ברגשותיו, ואין יאוש בעולם הזה - שיכול שיהיה מלא בנועם. ואם תשאלו: באיזה נועם מדובר? הלא מעשי האדם לא נחשבים כלום לעומת גדלות הבורא. לכך, הפרק מסיים ואומר שלא כך הוא הדבר. אלא ברגע שנועם אלוהים עלינו - "וִיהִי נֹעַם ה' אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ", מתוך כך: וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ, וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ" - הנועם מאפשר את קיומו של האדם ומעשיו למול גדלות הבורא.