מזמור פ"ד הוא מזמור המקדם את פני הבא להתפלל תפילת מנחה בבית הכנסת אצל אחינו הספרדים. באמירתו קודם התפילה אנו מצהירים שאמנם עבר עלינו יום של עבודה, התרוצצויות לימודים וכדומה - אך בתוכינו פנימה נכספנו להיות בבית ה' שהוא המקום הידידותי לנו: "מַה יְּדִידוֹת מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ ה' צְבָאוֹת, נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת ה' לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵל חָי" (תהילים פ"ד, ב-ג) - לא רק הרוח נכספת אל מקום הקודש, אלא גם הלב, והם מושכים עימם את הגוף והבשר וכולם יחד מרננים אל אל חי.
בהמשך, ממשיל עצמו המשורר לציפור ולדרור: "גַּם צִפּוֹר מָצְאָה בַיִת וּדְרוֹר קֵן לָהּ אֲשֶׁר שָׁתָה אֶפְרֹחֶיהָ אֶת מִזְבְּחוֹתֶיךָ ה' צְבָאוֹת מַלְכִּי וֵאלֹהָי" (שם, ד). האבן עזרא מסביר שהדרור נקרא כן "בעבור שאין מנהגו לנגן כל זמן שאיננו חופשי". ולפי זה ניתן לומר שאנו פונים אל ה' ואומרים לו שכדי שנוכל "לנגן" לפניו עלינו להיות כציפור דרור המשוררת רק כאשר היא חופשיה. בלשון דומה כתב הרב קוק: "אל תכלאוני בשום כלוב. מרחבים, מרחבים, מרחבי אל אוותה נפשי". נשים לב שבפסוק זה גם הציפור - בסופו של דבר מצאה בית, והדרור את הקן. ללמדנו שלא ניתן להיות תמיד בתנועה של "רצוא", צריך קן לנחיתה, לשייכות, מקום שבו ניתן להיטען בכוחות מחודשים. וכך למעשה אומר המשורר: "גַּם צִפּוֹר מָצְאָה בַיִת וּדְרוֹר קֵן לָהּ" (שם), כאשר אני בא אל בית ה' - כולי מלא בחירות, ואני מגיע לפגוש את פני ה' כדי להיטען בכוחות חדשים לאהבתו, לתשוקתו ולקרבתו. התשוקה הזו רק הולכת וגוברת: "אַשְׁרֵי אָדָם עוֹז לוֹ בָךְ מְסִלּוֹת בִּלְבָבָם, עֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא מַעְיָן יְשִׁיתוּהוּ גַּם בְּרָכוֹת יַעְטֶה מוֹרֶה. יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל יֵרָאֶה אֶל אֱלֹהִים בְּצִיּוֹן" (שם, ו-ח).
לסיום, חוזר המשורר לשבח את בית ה': "כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף בְּבֵית אֱלֹהַי מִדּוּר בְּאָהֳלֵי רֶשַׁע" (שם, יא), וממשיך בפסוק מעורפל: "כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן ה' אֱלֹהִים חֵן וְכָבוֹד יִתֵּן ה' לֹא יִמְנַע טוֹב לַהֹלְכִים בְּתָמִים" (שם, יב). כל השתוקקות לאלוהים, לנבדל, יש בה סכנה של איבוד חייו של המשתוקק. כל עלייה רוחנית טומנת בחובה סכנה. לא בכדי שלושה מתוך ארבעה שנכנסו ל"פרדס" לא יצאו ממנו כפי שהיו. לכך, אומר המשורר: איני מפחד, יש לי מסננת מהאור האלוהי: "כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן ה' אֱלֹהִים" - שם הוי"ה הוא השם המסמל את הנבדלות, והוא מקביל במשל זה לשמש, ולעומתו שם אלוהים מסמל את הנהגתו בטבע, והוא מקביל למגן. אנו יודעים כי "ה' (שם הוי"ה) הוא האלוהים", אך שם אלוהים מהווה מסננת ומסך בפני שם הוי"ה ה'שורף' את המשתוקק.
רבי אברהם בן הרמב"ם בספרו "המספיק לעובדי ה'" התייחס לפרקנו זה במסגרת דבריו על ההתבודדות. בהגיעו לפסוק י"ב "כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף, בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף בְּבֵית אֱלֹהַי מִדּוּר בְּאָהֳלֵי רֶשַׁע" - הוא מקשה, לכאורה, אין שום יחס בין בית ה' לאהלי רשע. איך יתכן שאדם יאמר שהוא מעדיף להיות בבית ה' מאשר להיות באהלי הרשע, כאשר מדובר בהפכים גמורים של טוב ורע? משיב על כך רבי אברהם בן הרמב"ם ש"אהלי רשע" אינם מקומות של רשעים, אלא אלו "בתי כנסת ובתי מדרש שבהם אדם מערב את הדת עם היפוכה, כמו שעבודת בני הגלות בבתי כנסיותיהם מורכבת מתפילות נעלות וקריאת התורה יחד עם שעשועים תפלים ורדיפת שררה ודברי הבל, שאין מן הראוי להזכירם. ופירוש דבריו של המשורר הוא: בוחר אני בהתייחדות הגמורה בבית המקדש להשגת ההתבודדות הפנימית, ולא בהסתופפות בעצרות פסולות שהטוב והיפוכו משמשים בהם בערבוביה, שלגבי בית המקדש - כמוה כהסתופפות באהלי רשע בעיני יחידי סגולה". יש כאן דברי מחאה חריפים על אלו שהופכים את בית הכנסת ממקום של תשוקה והשגה למקום של כבוד ושררה - כגון מי יהיה הגבאי, מי יהיה השמש ומי ינהל. במקום לבקש קרבת אלוהים בבית הכנסת הם מבקשים להתגדל ולהתפאר בעיני הבריות. איני רוצה חלילה לקטרג על עם ישראל, אך מכירים אנו מקומות כאלו המערבים דת עם פוליטיקה זולה, מערבים עבודת ה' בכל מיני דעות חיצוניות שאינן שייכות למקום זה. בית הכנסת צריך להיות המקום בו אדם מבקש את קרבת ה', זה מקום שצריך להיות בו אך טוב וחסד. "ואני, קרבת אלוהים" - ולא קרבה לשום דבר אחר - "לי טוב".