המשורר אסף מבקש מאלוהים שיגן על ישראל הנושאים את שמו בעולם: "אֱלֹהִים! אַל דֳּמִי לָךְ אַל תֶּחֱרַשׁ וְאַל תִּשְׁקֹט אֵל. כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ. עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד, וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֶיךָ. אָמְרוּ: לְכוּ וְנַכְחִידֵם (את עם ישראל) מִגּוֹי וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד. כִּי נוֹעֲצוּ לֵב יַחְדָּו עָלֶיךָ בְּרִית יִכְרֹתוּ" (תהילים פ"ג, ב-ו). כך נאמר במדרש: "כל זמן שישראל קיימין - הוא נקרא "אלוהי ישראל", ואם נעקר ישראל - אלוהי מי נקרא? הוי: "כי נועצו ברית יחדו, עליך ברית יכרותו" - כל מה שהן מתרגשין עלינו, בשבילך (בגללך), שנאמר: "למה רגשו גויים ולאומים יהגו ריק, יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו"". כלומר, כל שנאתם אותנו היא כדי למרוד בממשלתך, בכחך ובדרישות המוסר והצדק המוחלטות שלך שאותן אנו מבשרים.
בדומה לכך אמר רבי שמשון רפאל הירש כמאה שנה לפני השואה האיומה: "ניצב אתה אלוהים כביכול בדרכם של בני האדם והעמים. היהדות, על אלוהיה - הרואה ואינו נראה, ועל השקפת העולם האידיאלית שלה, היתה שנואה בתכלית על כל אלה שכל תקוותם בהתנוונותו של המין האנושי". כמה הדברים הללו מתאימים למשטר הנאצי שעלה אחרי ימיו של הרש"ר הירש. "כך שאפילו שם ישראל, וכן עובדת קיומו המתמיד כעם - לא יוסיפו לפרסם את ממשלת ה' העולה וגוברת על הכל. לכך הם רוצים ואומרים: לכו ונכחידם מגוי". יתירה מכך, בפרקנו מתוארים עשרה לאומים שבדרך כלל מנוגדים אלו לאלו עושים שלום ביניהם למען מטרה זו: אהלי אדום וישמעאלים, מואב והגרים, גבל ועמון ועמלק, פלשת עם יושבי צור, וכן אשור שנלוה עימם. בשנאתם אליך אלוהים, בשנאתם לעם ישראל - ישבו יחד. על כן, מבקש עליהם אסף שיעשה להם אלוהים כפי שעשה למדין בימי השופטים: "עֲשֵׂה לָהֶם כְּמִדְיָן כְּסִיסְרָא כְיָבִין בְּנַחַל קִישׁוֹן" (שם, י). כלומר אפילו בזמן בימים שבהם עם ישראל לא היה עם של צדיקים, בימים שבהם "איש הישר בעיניו יעשה" - גם אז שם אלוהים נקרא עלינו, כי הבחירה בנו היא מצד אלוהים ולא מצדנו.
"שִׁיתֵמוֹ נְדִיבֵמוֹ כְּעֹרֵב וְכִזְאֵב וּכְזֶבַח וּכְצַלְמֻנָּע כָּל נְסִיכֵמוֹ" (שם, יב) - אותן אומות מכנות את העריצים שלהם בשמות כבוד כ"נדיבים", ואם לאלה הם מריעים - מגיע להם לחטוף את המכה. אגב, מעניינת היא ההתייחסות המיוחדת לאשור: "גַּם אַשּׁוּר נִלְוָה עִמָּם הָיוּ זְרוֹעַ לִבְנֵי לוֹט סֶלָה" (שם, ט). בתחילת דרכו היה אשור טוב, שיצא מעצת דור הפלגה ולא השתתף עימם בבניית מגדל בבל ובמרידה באלוהים, אך כאן בפרקנו הוא מתואר כמי שהקדיח את תבשילו וחבר למנשאי ה'.
נשים לב כי מצד אחד מבקש המשורר כליון גמור לאותם אויבים: "אֱלֹהַי שִׁיתֵמוֹ כַגַּלְגַּל כְּקַשׁ לִפְנֵי רוּחַ, כְּאֵשׁ תִּבְעַר יָעַר וּכְלֶהָבָה תְּלַהֵט הָרִים. כֵּן תִּרְדְּפֵם בְּסַעֲרֶךָ וּבְסוּפָתְךָ תְבַהֲלֵם. מַלֵּא פְנֵיהֶם קָלוֹן וִיבַקְשׁוּ שִׁמְךָ ה', יֵבֹשׁוּ וְיִבָּהֲלוּ עֲדֵי עַד וְיַחְפְּרוּ וְיֹאבֵדוּ" (שם, יד-יח), ומצד שני - מבקש המשורר שהם ידעו את שם ה': "וְיֵדְעוּ כִּי אַתָּה שִׁמְךָ ה' לְבַדֶּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הָאָרֶץ" (שם, יט). אלא, עלינו להבין שתכלית העונש לגויים אינה נקמה גרידא, אלא חינוך שעל ידו הם ידעו את ה' ויכירו בכוחו ובמלכותו - עד שהעולם כולו יהיה מתוקן במלכות ה'. ולכן, "ויאבדו" אין פירושו כליון פיזי גמור, אלא הכוונה כליון לצורת החיים הקודמת שלהם - לאידאולוגיות שבהם תמכו. אומר הרש"ר הירש: "לא אבדון לא תגזור עליהם כי אם קלון. ההכרה במחסור הגמור מבחינת הערך המוסרי והחשיבות" - הם יבינו שאידאולוגיות השנאה בהן דגלו הן הבל וריק.