מזמור ע"ט מציף אותנו ברגשות לאומיים, אך ברמה האישית הוא מזכיר לי את פס הקול של ילדותי שהיה מלווה בקולו של סבי - חכם גורג'י יאיר, וחבריו - החכמים שהיו אומרים עמו תיקון חצות. סבי עליו השלום אמר במשך שבעים שנה תיקון חצות בכל לילה, כאשר המזמור המרכזי בתיקון חצות הוא המזמור של פרקנו. בשלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לתשעה באב, היו סבי וחבורתו יושבים בכל צהרי יום על רצפת בת הכנסת ואומרים בקול בוכים את מזמור זה ואת מזמור "על נהרות בבל". כשסבי קרא את המזמור: "מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ שָׂמוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם לְעִיִּים" (תהילים ע"ט, א), בטוחני כי בעיני רוחו הוא לא הסתכל רק על ירושלים, איך שהאויבים "נָתְנוּ אֶת נִבְלַת עֲבָדֶיךָ מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמָיִם בְּשַׂר חֲסִידֶיךָ לְחַיְתוֹ אָרֶץ, שָׁפְכוּ דָמָם כַּמַּיִם סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאֵין קוֹבֵר, הָיִינוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ" (שם, ב-ד) - שהרי התמונות שהיו לנו לא היו של חרבן ירושלים אלא של השואה האיומה באירופה, ושל הפארהוד - אותו פוגרום שעשו מוסלמים פרו-נאציים בחג השבועות התש"א ביהודי בגדאד. כך שלא הרוגי ציון שבארץ עלו בדמיון סבי, אלא הרוגי ציון שבגלות.
כל הקורא את המזמור הזה יעיד עליו שהוא עצוב מאוד, והמילה הראשונה בו לא נראית מתאימה לו כלל: "מִזְמוֹר לְאָסָף". ועל כך שואל המדרש (איכה רבה ד', טו): "מזמור לאסף?! קינה לאסף מיבעי ליה (היה צריך לומר)!". בתשובה לשאלה זו טמון הסוד של המבט החיובי היהודי. הגמרא (קידושין לא:) מספרת על אחד החכמים, אבימי שמו, שהיה מכבד כל כך את אביו - רבי אבהו - שכשהיה מבקש אביו ממנו לשתות מים, היה הולך להביא לו כוס מים, וכשהיה חוזר אל אביו ורואה שהוא נרדם - היה עומד לידו עם כוס היד בידו וממתין לו שיתעורר מאליו. הגמרא אומרת שהסתייע בידו של אבימי לדרוש את מזמור ע"ט בתהילים. הגמרא אינה אומרת מה היתה דרשתו של אבימי, אך רש"י מביאה: "דרש: מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך וגו' קינה לאסף מיבעי ליה! ודרש כך: שאמר אסף שירה על שכילה הקב"ה חמתו בעצים ואבנים שבביתו ומתוך כך הותיר פליטה בישראל, שאלמלא כך לא נשתייר משונאי ישראל (לשון סגי נהור) שריד".
תוספות באותו מקום מביאים על כך משל, שגם ממנו אנו למדים על ראייה חיובית: "יש במדרש שאסף אמר שירה על שטבעו בארץ שעריה, משל לשפחה שהלכה לשאוב מים מן הבאר ונפל כדה לבאר, והיתה מצטערת ובוכה עד שבאתה שפחת המלך לשאוב ובידה כלי של זהב ונפל אותו כלי שם. התחילה הראשונה לשורר ואמרה: עד עכשיו לא הייתי סבורה שיוציא שום אדם כדי שהוא של חרס מן הבאר - שאינו נחשב, ועכשיו - מי שיוציא אותו של זהב יוציא כדי עמו. כך בני קרח שהיו בלועים (באדמה), כשראו שטבעו בארץ שעריה - אמרו שירה. אמרו: מי שיוציא השערים - יוציא גם אותנו. לכך אמר אסף: מזמור שהוא ממשפחת קרח". אפשר ללמוד מכך, שכל גאולה - ואפילו קטנה ואפילו פרטית - יש בה מגאולת עולם כללית. כך דרכו של הקב"ה לגאול עם היחיד והקטן את כל עולמו. גם גאולה לאומית, כוללת את הגאולה האוניברסלית. גם גאולת בית המקדש, כוללת את גאולת משפחת קרח הטבועים בארץ.
ויש עוד במדרש: "וכי מזמור היה לו לומר, והרי אינו אלא בכייה. אלא הצדיקים פורעים את חובם ומזמרים לקב"ה. משל למלך שהיה לו בן והיה קשה, ולא היה שומע לאביו. מה עשה המלך? ביום חתונת בנו נכנס המלך לחופתו, והיה מקרע אותו (את החופה) ומשליך לאשפה, והשליך את בנו משם. אמר המלך: לא יפה עשיתי שקרעתי חופתו של בני? שאני יכול לעשות יותר יפה הימנה, ולא הרגתיו בחמתי - שאם הרגתיו בחמתי, בן אחי יורש אותי ומוטב שיירשני בני". כלומר, טוב היה שאת כעס המלך הוא הפיג בחופה - ובנו נותר בחיים, וכעת הבן יודע כמה אביו רציני כאשר הוא רוצה להעניש, הוא יעשה תשובה ויהיה ראוי למלכות. אילו היה הכעס מופנה ישירות כלפי הבן - הוא היה נהרג ולא היה זוכה במלכות. "כך אמר אסף: לא יפה עשה הקב"ה שהפגיע את חמתו בעצים ובאבנים ולא בבניו? וכן הוא אומר: "כילה ה' חמתו, ויצת אש בציון".