את פרק ס"ג יש לקרוא "על השֹֹֹבע", בפנים דשנות ורעננות, משום שהוא מדבר על הגיונותיו ודבקותו של דוד באלוהים. הבעל שם טוב לימד אותנו ש"במקום שחושב האדם - שם הוא כולו". פרקנו הוא מקור וראייה לדברי הבעש"ט הללו. דוד בורח מפני שאול ונמצא במדבר יהודה, כאשר בשרו ורוחו צמאים לא למים כי אם לאלוהים: "אֱלֹהִים - אֵלִי אַתָּה, אֲשַׁחֲרֶךָּ, צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי, בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם… כְּמוֹ חֵלֶב וָדֶשֶׁן תִּשְׂבַּע נַפְשִׁי וְשִׂפְתֵי רְנָנוֹת יְהַלֶּל פִּי" (תהילים ס"ג, ב-ו). הדרת הקודש הזו שאותה חווה דוד במדבר יהודה איננה רק תוצאה של תנאי המדבר הקשים. לא רק בהתבודדותו במדבר דוד חווה את קרבתו לאלוהים, אלא בכל מקום: "כֵּן בַּקֹּדֶשׁ חֲזִיתִיךָ לִרְאוֹת עֻזְּךָ וּכְבוֹדֶךָ" (שם, ג). במילים אחרות: בנוהג שבעולם, כשאדם מתפלל בואדי או בהר, החוויה הדתית האלוהית שוטפת וסוחפת אותו, אך כאשר הוא מתפלל במקומו הרגיל - הוא עשוי שלא להתרגש יתר על המידה. לעומת זאת, דוד מתפלל במדבר ומדמיין את "בית הכנסת" שלו, כי בכל מצב ובכל מקום דוד הרגיש קרבת אלוהים, בלי תנאים מיוחדים. על כך אמר הרבי מקוצק: "מי שאינו רואה את המקום (הקב"ה) בכל מקום, אינו רואהו בשום מקום". לא החוויה החיצונית היא שצריכה לעורר אותך לבקש את אלוהים, אלא בכל מקום עליך להרגיש את אלוהים - בקודש ובחול, במקדש ובשוק. הגעגועים העזים לאלוהים לא באים רק במצב של חוסר ורדיפה, הגעגועים אינם "אופיום להמונים", אלא הם נולדים בכל מצב. ועל כך ממשיך דוד ואומר: "כִּי טוֹב חַסְדְּךָ מֵחַיִּים - שְׂפָתַי יְשַׁבְּחוּנְךָ" (שם, ד) - היכולת להלל ולהתפלל לאלוהים הוא החסד הגדול מכל מצבי החיים שישנם. עוד יש לומר, כי לא רק כעת - כאשר דוד לכאורה הפסיד את הכל - הוא מהלל ומשבח את אלוהים. אלא כמו אז - כאשר ישב בתוך עמו והיה אהוב ורצוי לסביבתו - כן עתה: "כֵּן בַּקֹּדֶשׁ חֲזִיתִיךָ לִרְאוֹת עֻזְּךָ וּכְבוֹדֶךָ" (שם, ג). דברים דומים מצאנו בדברי הזוהר הקדוש המתאר את דוד המשבח את אלוהים בכל מצב: "דוד המלך היה רצוי לפני הקב"ה יותר מכל מלכי העולם, כמו שנאמר: "ואבחר בדוד להיות נגיד על עמי ישראל", מפני שמן היום שהיה הולך אחר הצאן במדבר - היה דוד מתבונן במעשי ה', משבח ואומר: "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת". שבלילה, כל בני האדם ישנים על מיטותיהם, והוא היה יושב במדבר, והיה מסתכל בשמים, בירח ובכוכבים ובמזלות, והיה אומר "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך" וגו', ו"ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ"... ובכל צרה שהיה בה - היה משבח ומתפלל להקב"ה... בהיותו במדבר יהודה שהיה שאול רודף אחריו, אמר שירה. וכן כשהיה אבשלום בנו רודף אחריו - אמר שירה". דוד בכל מצב, בין אם מלכותו בכל משלה ובין אם הוא נרדף - הוא משחר וצמא לאור ה'.
כאשר הוא מגיע לשיא דבקותו, דוד לועג לאויביו: "וְהֵמָּה - לְשׁוֹאָה יְבַקְשׁוּ נַפְשִׁי, יָבֹאוּ בְּתַחְתִּיּוֹת הָאָרֶץ, יַגִּירֻהוּ עַל יְדֵי חָרֶב מְנָת שֻׁעָלִים יִהְיוּ" (שם, י-יא), ולעומת זאת: "וְהַמֶּלֶךְ - יִשְׂמַח בֵּאלֹהִים, יִתְהַלֵּל כָּל הַנִּשְׁבָּע בּוֹ כִּי יִסָּכֵר פִּי דוֹבְרֵי שָׁקֶר" (שם, יב). רוב המפרשים מסבירים ש"המלך" האמור כאן הוא דוד. אבל, יש שמפרשים שמדובר דווקא בשאול המלך, כאשר דוד מבקש שרוח טובה של שמחה תשרה על שאול המלך, תסלק מאתו את הרוח הרעה שבעתתו, ואז ממילא הוא לא ישעה לדברי השקר שדוברים אליו מבקשי נפש דוד.