אף פרק נ"ט הוא "מכתם", גם אותו דוד רוצה לשים למזכרת לכל חייו, וגם בה הוא מתאר את תמימותו לעומת אלו המבקשים את נפשו. דוד מתאר את הרודפים אחריו: "יָשׁוּבוּ לָעֶרֶב יֶהֱמוּ כַכָּלֶב וִיסוֹבְבוּ עִיר" (תהילים נ"ט, ז). הם מבקשים אחריו סביב ביתו, בשווקים וברחובות ומרחרחים אחריו ככלב. אף דיבורם מקולקל: "הִנֵּה יַבִּיעוּן בְּפִיהֶם חֲרָבוֹת בְּשִׂפְתוֹתֵיהֶם, כִּי מִי שֹׁמֵעַ" (שם, ח). כי מי שומע - אין להם יראת אלוהים. או: אין להם אפילו יראת בשר ודם, ואינם נמנעים מלהשמיע דברי גסות על יד אנשים.
כאשר דוד עובר לתאר את שאול המלך, הטון משתנה: "עֻזּוֹ - אֵלֶיךָ אֶשְׁמֹרָה, כִּי אֱלֹהִים מִשְׂגַּבִּי" (שם, י). הרש"ר מפרש ש"עוזו" פירושו שהכח נמצא בידי שאול, ואז הפסוק מתפרש באופן הבא: כאשר העוז נמצא בידי שאול, אני דוד מחכה ומצפה לך אלוהים, עד שיבוא עיתי. לדוד יש סבלנות, וזאת ראינו גם בהיותו מלך - כאשר בשבע שנותיו הראשונות מלך בחברון ולא ניסה לכפות את עצמו בכח על כל ישראל, עד שבאו הם וביקשו שימלוך עליהם.
בהמשך, חוזר דוד לתיאור אויביו: "וְיָשׁוּבוּ לָעֶרֶב יֶהֱמוּ כַכָּלֶב וִיסוֹבְבוּ עִיר" (שם, טו). הכלבים תרים בלילה אחר אוכל. הגמרא אומרת שבמשמרה שניה של הלילה - הכלבים צועקים. ומה קורה לקראת בוקר? הכלבים מתעייפים והולכים לישון. כך מתאר דוד את אויביו שכוחם יסור מהם בסופו של דבר, והוא לעומתם ירנן לה': "הֵמָּה יְנִיעוּן לֶאֱכֹל אִם לֹא יִשְׂבְּעוּ וַיָּלִינוּ. וַאֲנִי - אָשִׁיר עֻזֶּךָ וַאֲרַנֵּן לַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ" (שם, טו-יז).
הבה נתמקד בשני הפסוקים החותמים את הפרק: "וַאֲנִי אָשִׁיר עֻזֶּךָ וַאֲרַנֵּן לַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ כִּי הָיִיתָ מִשְׂגָּב לִי וּמָנוֹס בְּיוֹם צַר לִי. עֻזִּי אֵלֶיךָ אֲזַמֵּרָה כִּי אֱלֹהִים מִשְׂגַּבִּי אֱלֹהֵי חַסְדִּי" (שם, יז-יח). שני פסוקים אלו מזכירים לי את ימי ילדותי, בזמן שהיינו שרים את שירת הבקשות בשבתות החורף הירושלמיות בשעות הלילה המאוחרות. הפיוט השישי אותו היינו שרים מסתיים בשני הפסוקים הללו, והוא פיוטו "אשיר עוז אל לב חוקר" של רבי ישראל נג'ארה, גדול משוררי ישראל במאה השש עשרה. וכך מתחיל הפיוט:
אָשִׁיר עֹז אֶל לֵב חוֹקֵר וַאֲרַנֵּן לַבֹּקֶר
יוֹם יוֹם אֶדְפֹּק דְּלָתָיו וְאָבוֹא לְמִשְׁכְּנוֹתָיו
וְאַחְבִּיר מִנִּפְלְאוֹתָיו לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר
רבי ישראל נג'ארה היה מודע למחלוקת המפרשים בנוגע לפסוק "וַאֲנִי אָשִׁיר עֻזֶּךָ וַאֲרַנֵּן לַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ": יש אומרים שהמילה "בוקר" מסמלת תיאור זמן, כלומר- שבכל בוקר דוד ירנן לה', ויש אומרים שמדובר בהתניה, כלומר - רק כאשר הבוקר יזרח עליו ואור הגאולה יתגלה, דוד ירנן לפני ה'. רבי ישראל נג'ארה בחר לחבר בפיוטו את שני הפירושים - וכך הוא מתאר כיצד הוא ישיר לה' בתמידות בכל בוקר (ועל כך אמר: "וַאֲרַנֵּן לַבֹּקֶר"), וגם ירנן לפניו אחרי הגאולה ("לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר"). אני ממליץ בחום להשתתף בשירת הבקשות, לשמוע ולראות כיצד המילים מתכתבות עם המציאות, כיצד השירים המצפים לבוקר (לגאולה) מלווים אותנו בחשכת הלילה עד לשעת הזריחה בה עוברים לשיר שירי יום (גאולה), שירי יום השבת.