במבט ראשון, פרק מ"ט מדבר על אפסיות חיי האדם, ולא בכדי נהוג לאמרו בבית האבל. על מזמור זה אומר רבי אברהם אבן עזרא: "זה המזמור הוא נכבד מאוד, כי יש בו מפורש אור העולם הבא, ונשמת החכמה שלא תמות". שני דברים יחודיים מוצא האבן עזרא בפרקנו: חיי העולם הבא (שלא נמצא אזכור מפורש שלהם במקרא) בפסוק ט"ז: "אַךְ אֱלֹהִים יִפְדֶּה נַפְשִׁי מִיַּד שְׁאוֹל כִּי יִקָּחֵנִי, סֶלָה" (תהילים מ"ט, טז), ונצחיות החכמה וקניינה.
המזמור פותח בקריאה אוניברסלית אל כל בני האדם: "לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר: שִׁמְעוּ זֹאת כָּל הָעַמִּים הַאֲזִינוּ כָּל יֹשְׁבֵי חָלֶד" (שם, א-ב). רש"י אומר: "לפי שמזמור זה מיוסד על בני אדם הבוטחים בעשרם, אמר 'כל העמים' - שכולם צריכים ייסור". דהיינו: הייסור, המוסר של הפרק שווה לכל נפש. כך למשל, דרשו חכמים על המילים "הַאֲזִינוּ כָּל יֹשְׁבֵי חָלֶד" - שבני האדם נמשלו לחולדה (ילקוט שמעוני תהלים, רמז תשנז): "מה חולדה זו גוררת ומנחת ואינה יודעת למי מנחת, כך כל באי עולם גוררין ומניחין ולא יודעין למי מניחין, שנאמר (שם ל"ט, ז): יצבור ולא ידע מי אספם". במילים אחרות, התמונה המצטיירת כאן היא מזעזעת למדי: ברובד מסויים, כולנו בסך הכל חולדות הגוררות דברים ממקום למקום, ואיננו יודעים מה הגרירה שלנו תועיל ותפעל בעולם בדורות הבאים.
"בְּנֵי אָדָם גַּם בְּנֵי אִישׁ יַחַד עָשִׁיר וְאֶבְיוֹן" (שם, ג). אמרו חכמים במדרש: "בני אדם - אלו בני אברהם (אנחנו והישמעאלים), בני איש - אלו בני נח". כלומר - גם אנחנו, בעלי המסורת האמונית, וגם כל באי עולם, צריכים להקשיב לדברים המושמעים בפרקנו. בספרי דרוש מופיע ש"בני אדם" אלו קין והבל (בני אדם הראשון) שנחלקו על מקנה וקנין, ו"בני נח" זהו חם שסרס את אביו מחשש שיהיו לו בנים נוספים וחלקו בירושה יקטן. בשביל מקנה וקנין, אנשים איבדו את עולמם - קין וחם. ועל כן, בניהם במיוחד צריכים לשמוע לדברי המזמור.
"פִּי יְדַבֵּר חָכְמוֹת וְהָגוּת לִבִּי תְבוּנוֹת" (שם, ד) - יש כאן חיבור של רטוריקה עם לוגיקה. יתירה מכך, הפה מדבר בפסוק זה את הגות הלב הפנימי. הפה אינו מדבר מתוך המסורת הדתית השגורה בו, אלא מחכמה אנושית והכרה עצמית עמוקה, המסר נולד מתוך הקשבה עמוקה לאישיות של האדם. באמרו "פִּי יְדַבֵּר חָכְמוֹת וְהָגוּת לִבִּי תְבוּנוֹת" המשורר קורא לשומעיו לחפש את המשמעות העמוקה בדבריו, על אף שדבריו יהיו עטופים בתפאורה של משל וכינור: "אַטֶּה לְמָשָׁל אָזְנִי אֶפְתַּח בְּכִנּוֹר חִידָתִי" (שם, ה).
"כִּי יִרְאֶה חֲכָמִים יָמוּתוּ, יַחַד כְּסִיל וָבַעַר יֹאבֵדוּ וְעָזְבוּ לַאֲחֵרִים חֵילָם" (שם, יא). רש"י מדייק: החכמים ימותו, אך לא יאבדו: "שאינם מתים בעולם הזה אלא הגוף בלבד". ולעומתם, הכסיל והבער יאבדו לעד. כמו כן - הכסיל והבער הם שישאירו לאחרים את חילם, אך לא כן החכמים שחכמתם תשאר בידיהם, החכמה נקראת על שם בעליה. כמו כן, הכסיל והבער מותירים לאחרים את הכסף והזהב שהם מקריים להם ולא עצמיים. פעם שמעתי על חכם אחד שאמר שהחשש הגדול שלו ביום האחרון לחייו שהוא יהרהר במה שעשה וימצא שדאג יותר למקנה וקנין מאשר לחכמה, מוסר ודעת. התלמוד (גיטין מו.) מספר לנו על ריש לקיש שהיה חי "מהיד לפה", וכאשר עמד להפטר מן העולם הבחין כי הוא משאיר אחריו קב של כורכום, ובראותו כן הצטער וקרא על עצמו את הפסוק: "ועזבו לאחרים חילם". ריש לקיש לא רצה להניח אחריו ממון, כדי שלא יהיה כדרך הכסילים. כמובן שמדובר במעשה קיצוני, שכן בנוהג שבעולם אדם צריך להיות טוב ומטיב - ולהיטיב גם לבני ביתו אחריו, אבל עליו לשים לב שאת עיקר המשקל יניח על החכמה והמוסר ולא על הקנין.