בפרק זה מופיע שיר בן שני בתים, כאשר כל בית מסתיים בפזמון: "ה' צְבָאוֹת עִמָּנוּ מִשְׂגָּב לָנוּ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב סֶלָה" (תהילים מ"ו, ח). בבית הראשון מתואר כיצד מסביב - יהם הסער, אך אלוהים מגן על עיר האלוהים: "אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל תִּמּוֹט יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" (שם, ו). אלוהים הוא שעושה מסביב את הסער, הוא שממוטט את הממלכות וההרים - ועל כן איננו יראים: "אֱלֹהִים לָנוּ מַחֲסֶה וָעֹז עֶזְרָה בְצָרוֹת נִמְצָא מְאֹד. עַל כֵּן לֹא נִירָא בְּהָמִיר אָרֶץ וּבְמוֹט הָרִים בְּלֵב יַמִּים" (שם, ב-ג). הקורא עלול לחשוב שיש משמעות רק למה שאלוהים משאיר, מגן ומציל, ואילו להריסות ולשממות אין כל משמעות. או אז מגיע פסוק ט': "לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת ה' אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ" - גם לשממה יש משמעות. לכל מה שאלוהים פועל יש משמעות.
הגמרא (ברכות ז:) מדברת על שמות של כמה מגדולי האומה, וביניהם מדברת על רות: "מאי רות? (מה פירוש שמה) אמר רבי יוחנן: שזכתה ויצא ממנה דוד, שריוהו להקדוש ברוך הוא בשירות ותשבחות". בזכות דוד יש רוויה בשירות ותשבחות לקב"ה. יוצא לפי זה שיש משמעות לכל חייה הקשים של רות, שמתוך שממת חייה יצא ריוויון של שירות ותשבחות. ועל כך אומרת הגמרא: "מנא לן דשמא גרים? (מנין לנו שהשם הוא הגורם) אמר רבי אליעזר: דאמר קרא: "לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שַׁמּוֹת בארץ", אל תקרי שַׁמּוֹת אלא שֵמות". כלומר, גם לשממה יש משמעות, יש לה "שם", יש לה מטרה ותוחלת. וכך, רות הולכת אל שממת חייה כשהיא מחליטה לעזוב הכל, להצטרף אל חמותה ולהתגייר. ודווקא מתוך השממה הזו צמחה הישועה היותר גדולה.