פרק מ"ד

פרופסור קויפמן נתן לפרק מ"ד את הכותרת: "קינה לאומית", ואני מרשה לעצמי לדייק ולומר: "תלונה לאומית".

רבי שמשון רפאל הירש (הרש"ר הירש) כתב בפירושו על הפרק דברים נפלאים, נביא מקצתם ונשתדל להרחיבם במידת האפשר. הרש"ר הירש היה מגדולי רבני גרמניה, הקים את תנועת "תורה ועבודה" ונפטר כשישים שנה לפני פרוץ השואה. אומר הרש"ר הירש: "יש בפרק זה קווים שאין אנו מוצאים אותם אלא בגלות שלאחר חרבן בית שני, ואף כאלה השייכים ביחוד לשליש האחרון של הגלות הזאת, ומגיעים עד לעבר הקרוב ואפילו להווה". הרש"ר הירש היה מודע לדברי מבקרי המקרא על הפרק (שטענו שנכתב בכלל בתקופה החשמונאית), והוא נאמן לדברי חז"ל ומבקש לראות בפרק סקירה הסטורית רחבה - כך שאפשר לראות בכל פסוק עיסוק בתקופה הסטורית אחרת. על סמך פירושו ניתן להמשיך את הסקירה הזו עד לשואה האיומה.

"אֱלֹהִים, בְּאָזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ, אֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ פֹּעַל פָּעַלְתָּ בִימֵיהֶם בִּימֵי קֶדֶם" (תהילים מ"ד, ב) - בפרק זה, בניגוד לפרקים מ"ב-מ"ג, המשורר שהתאווה לראות פני אלוהים אינו זוכה לראות אפילו את פעולותיו ואת ישועותיו, וכל שנותר לו הוא סיפורים מן העבר על נפלאותיו של האל. "תִּתְּנֵנוּ כְּצֹאן מַאֲכָל וּבַגּוֹיִם זֵרִיתָנוּ" (שם, יב) - אומר הרש"ר הירש: "אין ליבם נוקפם בהרגם יהודי יותר מאשר בשחטם כבש… שלילת הזכויות והמחסה בה נתקלנו בכל מקום הכריחה אותנו תמיד לחפש אחר מקום מקלט, ועל ידי כן הפרידה אותנו יותר ויותר, ונפוצונו יותר ויותר בין הגויים עד כדי פיזור גמור". בכל מקום שהיהודים היו בו, הם נרדפו. פעמים שאני שומע אנשים החושבים שמרוקו תמיד היתה טובה ליהודים. הם שוכחים את הרדיפות האיומות שהיו במאה השמונה עשרה, את הפוגרומים שהיו במאה התשעה עשרה ובמאה העשרים, ומניחים לזכרון רק את עשרים שנות הרגיעה שהיו מאז שהגיעו הצרפתים. וכך היה בכל מקום בו היו היהודים בגלות. בגמרא מבואר שהקב"ה פיזר את ישראל בגלות כדי שיתווספו גרים עליהם. כאן הרש"ר הירש מדבר על הרובד הבסיסי ביותר ואומר כי הוכרחנו להתפזר, נטלנו את מקל הנדודים מחוסר ברירה - שהרי בכל מקום שללו את זכויותינו לחיות ולנהל חיים נורמליים. "תְּשִׂימֵנוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ" (שם, יד): "שכנינו, שצריכים היו לדעת את אורח חיינו ואת התנהגותנו - מחרפים אותנו כאילו היינו חסרי מוסר וחסרי זכויות מהמין הגרוע ביותר". לרש"ר הירש היה חשוב להתערות בתוך התרבות האירופאית, אך לא חלילה במובן של התבוללות חלילה, אלא כוונתו היתה להכיר את התרבות המקומית על מנת להשפיע עליה. "תְּשִׂימֵנוּ מָשָׁל בַּגּוֹיִם מְנוֹד רֹאשׁ בַּל אֻמִּים" (שם, טו). כמי שחווה את האינטישמיות, אומר הרש"ר הירש: "השם יהודי נעשה למשל בין העמים, סמל לכל הבזוי והשפל מבחינה מוסרית. וכאשר מטכסים המדינות עצה לשלום יושביהם, אין היהודים נכללים בזה. לגביהם, יש להם רק מנוד ראש כתמיהה על שמנסים בכלל להזכיר את היהודים כשמדובר במעשה כזה הבא מתוך רצון טוב. מנוד הראש, אם כן, הוא ביטוי לתשובה שלילית - לא תינתנה זכויות ליהודים".

מבקש אני להמשיך את רוח הדברים של הרש"ר הירש ולהחיל אותה על הפסוקים החותים את הפרק: "כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם, נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה" (שם, כג). בפסוק זה יש ביטוי קשה למות הקדושים שעם ישראל חווה בכל גלויותיו. אנחנו נהרגנו בשביל אלוהים, בשביל הקרבה שיש לנו אליו ובשביל הבשורה שיש לנו בשמו. ישנו ביטוי באחד הפיוטים הקדומים בארץ ישראל המבטא זאת בתמצית: "שִנְאתנו - כי אהבנוך, קדוש". בהקשרו של יום השואה, רוצה אני דווקא לדבר על היהודים שהתנגדו לנאצים וללשון בה השתמשו. בכרוז הראשון של הארגון המאוחר של היהודים בגטו וילנא מ - 1/1/1940, פונים ראשי הארגון אל הנוער ומבקשים מהם שלא להאמין לנאצים האומרים כי הילדים והנשים נשלחים למחנות עבודה כאשר בפועל הם נלקחו אל מותם: "הפרו את האשליה. המיואשים! ילדיכם, בעליכם, נשיכם - אינם עוד! היטלר חושב להשמיד את כל יהודי אירופה. אל נלך כצאן לטבח. אמנם חלשים ואין אונים אנו, אך התשובה היחידה לשוחט - התגוננות. אחים! טוב לנפול כלוחמים בני חורין, מלפול בחסד המרצחים. נתגונן, נתגונן, עד נשימתנו האחרונה".

כל זאת באתנו ולא שכחנוך, "כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה". הפרק מסתיים בירידה שאין נמוכה ממנה: "לָמָּה פָנֶיךָ תַסְתִּיר תִּשְׁכַּח עָנְיֵנוּ וְלַחֲצֵנוּ, כִּי שָׁחָה לֶעָפָר נַפְשֵׁנוּ דָּבְקָה לָאָרֶץ בִּטְנֵנוּ" (שם, כה-כו), מן השואה אין יותר לאן לרדת, זוהי הירידה הגדולה ביותר שעם ישראל והאנושות ירדו אליה, וממנה אין לעם ישראל ולאנושות כולה אלא רק להתעלות: "קוּמָה עֶזְרָתָה לָּנוּ וּפְדֵנוּ לְמַעַן חַסְדֶּךָ" (שם, כז).