אומר דוד המלך בפתח פרקנו: "אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ ה'" (תהילים מ"א, ב). דוד משבח את מי שנותן ב"השכלה", בשום שכל - ולא בנתינה רגילה. רוצה אני למנות ארבע דרכים להשכיל אל דל:
האפשרות האחת היא ברמה הפשוטה ביותר - אין לבייש את העני בזמן הנתינה, אלא יש לתת לעני מבלי שהוא ירגיש בושה לקחת.
האפשרות השנייה מופיעה במדרש: "אמר רבי יונה: "אשרי מי שנותן לדל" אינו אומר, אלא: "משכיל אל דל" - שמשכיל עליו היאך יזכה בו". כאן מדובר בתפיסה שלימה שבה הזוכה הוא הנותן, והוא זה שצריך להתאמץ כדי לזכות בנתינה. העני אינו מטרד ציבורי, אלא הוא מי שהוא זוכה בו. עד כדי כך שבספר הזוהר נאמר שאדם ראוי לכך, הקב"ה שולח לו מתנה בדמות אדם שזקוק לעזרה והוא מסייע לו. אשריו של אותו אדם שזכה להיות מהצד הנותן והעוזר. ממשיך המדרש ומתאר: "כיצד? אם היה אדם גדול שירד מנכסיו, משכיל עליו הולך אצלו ואומר לו: שמעתי עליך שירושה באה לך או פלוני חייב לך. לוה, ואתה פורע כשתבא הירושה, או כשיפרע לך מי שהוא חייב לך. ובשעת פרעון, אומר לו: במתנה נתתים לך". זכור לטוב סבי, חכם גורג'י יאיר ז"ל, ששמענו עליו עדויות רבות מאנשים שנתן להם הלוואות וכאשר באו להשיב את ההלוואה, היה דוחה אותם ומבקש מהם לבוא בפעם אחרת. כך היה עושה פעם אחר פעם, עד שהבינו שהכסף יכול להשאר אצלם. זו היתה דרכו לתת להם הכסף בהרגשה טובה שלא קיבלו צדקה אלא הלוואה, שאותה לוקחים גם אנשים עשירים.
לפעמים נתינה יכולה לחנוק את המקבל ויש להשכיל היאך לעשות זאת מבלי להגיע לידי כך. האפשרות השלישית שומרת את הנותן מלהשתלט על העני על ידי הנתינה. ההשכלה היא בנתינה שאינה שתלטנית אלא מותירה את המקבל בעצמאותו.
האפשרות הרביעית מופיעה בדברי רבי רפאל בירדוגו, מחכמי מקנס אשר במרוקו, שהיה עני מרוד. בפירושו הנפלא להגדה של פסח בשם "רב פנינים", שואל הוא מדוע בפתיחת ההגדה אנו חוצים מצה לשניים, מצהירים על כך שמדובר בלחם עוני ("הא לחמא עניא"), ומדברים על העניים המוזמנים להצטרף לסעודה - וכל זאת דווקא בליל הגאולה? ומשיב רבי רפאל, שכאמור היה עני בעצמו, שהעני העומד על הפתח מתבייש מלהכנס אל הבית משתי סיבות: האחת היא הצער שמציף אותו בראותו את העשירות הגדולה והפאר הסובבים את שולחן הסדר. השניה היא שכאשר העני הוא עדין נפש ("עני בן טובים"), הוא אינו חש בנוח להכנס אל הבית וללכלך אותו, הוא אינו מרגיש שייך וברמה הראויה על מנת להתכבד בכבוד המוצע לו. מוסיף אני שפעמים שהעני אינו מרגיש בנוח לאכול מן האוכל כאחד מן הסועדים המכובדים, אלא רק מן השאריות וממה שממילא התכוונו להשליך לפח. על כן, אומר רבי רפאל בירדוגו - על מנת להרגיע את נפש העני אומרים לו בתחילת הערב: היום כולנו עניים. זה לחם העוני! אינך משבית את העושר שלנו ואינך מכובד פחות מאתנו, כולנו באותה הרמה. גם זו דרך מיוחדת להשכיל אל דל, לתת לו את ההרגשה שהוא שווה אליך.