פרק כ"ט הוא מהמפורסמים ביותר בספר תהילים ומהמשוכללים שבהם. פרק זה עוסק בשיר טבע אדיר ובשליטת אלוהים עליו - "קוֹל ה' עַל הַמָּיִם אֵל הַכָּבוֹד הִרְעִים ה' עַל מַיִם רַבִּים… קוֹל ה' יְחוֹלֵל אַיָּלוֹת וַיֶּחֱשֹׂף יְעָרוֹת וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אֹמֵר כָּבוֹד" (תהילים כ"ט, ג-ט).
חכמים למדו את צורת התפילה ממזמור זה. כך למשל, את העובדה שתפילת העמידה מורכבת משמונה עשרה ברכות למדו חכמים מפרקנו שבו הזכיר דוד את שם ה' שמונה עשרה פעמים. ואף את העובדה שבשבת ובחג יש רק שבע ברכות בתפילת העמידה למדו מפרק זה - מהמילה "קול" המופיעה בו שבע פעמים. יתירה מכך, אמרו הדרשנים: מדוע אומרים את מזמור זה בהחזרת ספר תורה בשבתות? מפני שהמזמור הזה כולו מדבר על מתן תורה (ומדרשי חז"ל מרחיבים בענין זה).
אם כן, מה יש כאן לפנינו? שיר טבע, שיר תפילה או שיר תורה?
נראה להשיב, שכאשר דוד המלך כתב את המזמור הזה, הוא חי בעולם נורמלי - עולם בו אין שום עוינות בין הטבע והחול לבין הקודש, בין הטבע לתפילה, למוסר. בעולם הנורמלי, החול והקודש צועדים ביחד. לכך, חכמים חשו בנוח ללמוד הלכות והנהגות לתפילה מתוך ה"קולות" שבפרק לא פחות מאשר מאזכרות שם ה' שבו, מפני שהמזמור הזה מציג את המצב הנורמלי - שבו הקב"ה אוהב את עולמו. בפרק זה הקב"ה מתאים ומצמצם את קולו לפי מידת כל אחד ואחד מברואיו, שנאמר: "קוֹל ה' בַּכֹּחַ" (שם, ד), ולא: בְּּכֹּחַ - ללמדך שהקב"ה משמיע לאדם את קולו לפי כוחו של האדם. וכן נאמר במדרש שהיה הקול מגיע אל כל אחד ואחד מישראל לפי כוחו, הזקנים לפי כוחם, הבחורים הקטנים והנשים - כל אחד לפי כוחו (בדומה לכך, המדרש אומר כי אף המן שהיה יורד להם במדבר היה מגיע לפי טעמו ומידתו של כל אחד ואחד מישראל).
השלום האידאלי הזה בין אלוהים לעולמו הופר בשלב מסוים בהיסטוריה. הזכרנו קודם לכן בדרך אגב שיש שמונה עשרה ברכות בתפילת העמידה, אך בפועל אנו יודעים כי יש בה תשע עשרה ברכות, כאשר הברכה התשע עשרה היא "למינים ומלשינים אל תהי תקווה". הגמרא שואלת: מנין למדו שיש מקום לברכה נוספת, הלא אין לנו בפרקנו יותר מי"ח אזכרות של שם ה'? ומשיבה הגמרא שדורשים זאת מהמילים "אֵל הַכָּבוֹד הִרְעִים" (תהילים כ"ט, ג). חושב אני שיש כאן רמז גדול, שמי שגרם לקלקול הזה - לעוינות בין הטבע לבין המוסר, בין אלוהים לבין עולמו, מי שגרם לאלוהים "להרעים" - אלו המינים והמלשינים שגרמו לפירוד בעולמו של הקב"ה, הם גרמו לכך שיש עוינות (ובמידה רבה עד היום היא קיימת) בין הקודש לבין החול.
אך הפירוד הזה עתיד להיבטל. בסוף המזמור אנו מגלים שניתן תפקיד לעם ישראל: "ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם" (שם, יא) - הקב"ה מינה את ישראל להשיב את החיבור, את העז ואת תפארת האלוהים לטבע, לעולם, לעשות שלום בין החול לבין הקודש. זו לדעתי גם הסיבה שאנו אומרים מזמור זה בזמן החזרת ספר התורה - לאחר שקראנו בתורה לא נחזירנה מיד לארון הקודש, אלא נזכיר לעצמנו תחילה שתפקידנו ליישב בין התורה לבין העולם, בין המוסר לטבע, בין הבורא לנברא. הקב"ה מברך את עמו בשלום שהם יעשו בין כל הנזכרים.