פרק כ"ז נקרא ברוב קהילות בחודש אלול, עשרת ימי תשובה עד חג הסוכות (או הושענא רבה), וחלק מאחינו הספרדים קוראים אותו כל השנה בסיום תפילת שחרית וקודם תפילת ערבית.
הפסוק החידתי בפרקנו אומר: "לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי, אֶת פָּנֶיךָ ה' אֲבַקֵּשׁ" (תהילים כ"ז, ח). מסביר המלבי"ם: דוד אומר שעל אף שבפיו ביקש לא מעט דברים, וחלקם היו על הצלת הגוף, אך באמת - הלב ביקש תמיד את הקרבה אל ה'. נראה לומר שזהו המסר העיקרי המדריכנו בחודש אלול ובעשרת ימי תשובה - על אף שהתפילות מלאות בבקשות על חיים, פרנסה, בריאות, הצלחה כללית ופרטית וכו', עיקר התפילה צריכה להיות הבקשה שנזכה לראות את פני המלך ונהיה בקרבתו.
בפרק זה, דוד מבקש מה': "אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ: שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ" (תהילים כ"ז, ד). "אחת שאלתי" - בעבר, "אותה אבקש" - לעתיד. בדרכו של עולם, מה שאדם מבקש בקטנותו, אינו מבקש בגדלותו. ואילו כאן דוד המלך אומר: מתחילת דרכי ביקשתי דבר אחד, ואותו אמשיך לבקש עד סוף ימיי, והוא: הקרבה לאלוהים. בבקשה זו דוד אינו רוצה לברוח אל בית ה', כפי שלמשל הוא עושה בפסוק ה': "כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה יַסְתִּרֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ בְּצוּר יְרוֹמְמֵנִי", מכיוון שעיקר כוונתו ומגמתו של דוד היא הקרבה לה' כשלעצמה, לראות בטוב ה'.
בפסוק זה, אומר דוד דבר והיפוכו - מצד אחד: "שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי", ומצד שני: "לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ". אמנם, יש מחלוקת בין המפרשים על ביאור המילה "לבקר", ויש שהסבירו שלבקר הכוונה לבוא בקביעות, ולשיטתם אכן אין קושיה כלל. יש גם שהסבירו "לבקר" מלשון ביקורת והבחנה בין טוב לרע, שבפסוק זה דוד רוצה לקנות את חוש הביקורת ומעוניין ללמוד זאת בהיכלו של הקב"ה. נשוב לקושייתנו על פשט הפסוק - כיצד קביעות וארעיות דרות יחד בכפיפה אחת? את הקושיה הזו שמעתי ממרן הרב עובדיה יוסף כשהייתי כבן עשר. וכך היה תירוצו: דוד מעוניין בכל ליבו לשבת בבית ה' בקביעות, אך הוא חושש שהקביעות הזו תנוון את ההתרגשות שלו בעבודת ה', שהרי השגרה המבורכת היא גם שוחקת. על כן הוא מבקש מהקב"ה שיחד עם הקביעות בבית ה', הוא יזכה לתודעה של מבקר, תודעה של אורח המתפעל ומתרגש בכל פעם מחדש.
את הפירוש לפרקנו אני אומר בתחילת חודש ניסן, חודש שהוא ראש חודשים - ראש לחידושים. כאשר אנו לומדים תורה בהתרגשות של התחדשות, אנו מקיימים את דברי חז"ל: "הוי שותה בצמא את דבריהם" (אבות א', ד), לשתות את דברי חכמים ולהשאר צמא לעוד. וכך גם במיזם לימוד התנ"ך היומי, על אף שקראנו כבר את רוב התנ"ך, עלינו ללמוד בתודעה של "כל יום יהיו בעיניך חדשים", שבכל יום נרגיש שאנו בהתחדשות מתמדת ושמחים להמשיך את המהלך של התחדשות לימוד התורה בארץ ישראל.