בפרק כ"ו דוד מעיד על עצמו שהוא צדיק וישר, ומבקש שהקב"ה יתייחס אליו ברמה האישית: "לְדָוִד, שָׁפְטֵנִי ה' כִּי אֲנִי בְּתֻמִּי הָלַכְתִּי וּבַה' בָּטַחְתִּי - לֹא אֶמְעָד. בְּחָנֵנִי ה' וְנַסֵּנִי, צָרְפָה כִלְיוֹתַי וְלִבִּי" (תהילים כ"ו, א-ב). כעת הוא מציין את צדקתו: "כִּי חַסְדְּךָ לְנֶגֶד עֵינָי וְהִתְהַלַּכְתִּי בַּאֲמִתֶּךָ, לֹא יָשַׁבְתִּי עִם מְתֵי שָׁוְא וְעִם נַעֲלָמִים לֹא אָבוֹא" (שם, ג-ד) - דוד לא ישב עם אנשים ריקים ועם אנשים שמעלימים את כוונותיהם הרעות. וכן הוא אומר: "שָׂנֵאתִי קְהַל מְרֵעִים וְעִם רְשָׁעִים לֹא אֵשֵׁב" (שם, ה). פעמים שעבודת ה' ברמה האישית אכן מושכת את לבבנו, אך זו לא התכלית. המטרה היא לא רק "אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי" (שם, ו), אלא גם "וַאֲסֹבְבָה אֶת מִזְבַּחֲךָ, ה'" (שם) - כאשר אתה מסתובב סביב מזבח ה' אתה מתבונן ורואה שיש עוד אנשים המסתובבים סביבו יחד איתך, אינך לבד בעבודת ה'. אמנם אם כולם רשעים - אז בדלית ברירה תשאר לבד, אך עליך לדאוג לכך שתהיה בחברה של אנשים טובים וישרים, שלהם תוכל "לַשְׁמִעַ בְּקוֹל תּוֹדָה וּלְסַפֵּר כָּל נִפְלְאוֹתֶיךָ" (שם, ז). הקב"ה רוצה אותנו אנשי חברה, "אנשי קודש תהיון לי" (שמות כ"ב, ל) - ולא אוסף של יחידים.
ישנו פסוק שרומז על כך בפרקנו: "ה', אָהַבְתִּי מְעוֹן בֵּיתֶךָ וּמְקוֹם מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ" (שם, ח). אמרו חכמים כי "מעון ביתך" אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. בבית כנסת לא יושבים לבד, בבית כנסת יש קהל, יש עדה. המקודש הוא הכלל. וכך בגמרא (מגילה כט.), אמר אביי: בתחילה הייתי גורס ולומד בתוך ביתי לבדי, אבל כיוון ששמעתי למה שאמר דוד: "ה' אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך" - לא גרסתי אלא בבית כנסת. הרי לנו אביי שבתחילת דרכו הלך לתומו לבדו בביתו, ולאחר שפגע בפרק כ"ו בתהילים - שינה את דרכו.
דוד חותם את פרקנו בפסוק המסכם את כל המהלך הזה על רגל אחת: "רַגְלִי עָמְדָה בְמִישׁוֹר - בְּמַקְהֵלִים אֲבָרֵךְ ה'" (תהילים כ"ו, יב): תחילה רגלי שלי, ברמה האישית - עמדה במישור, שכן ניקיתי את כפי ואני כעת נקי וטהור. לאחר מכן, אני יכול לעבור להקהלת קהילות ושם לברך את ה' ברבים.