בפרק כ"ד מתחילים שורה של מזמורים שהמילה הראשונה בהם היא "דוד". פרקנו פותח בצמד המילים "לדוד מזמור", כאשר עד כה התרגלנו לצמד "מזמור לדוד". חכמים בתלמוד (וגם בזוהר) אמרו שכאשר מקדימים "מזמור לדוד", משמע שדוד אמר שירה ועל ידי השירה שכנה אצלו השכינה. וכאשר כתוב "לדוד מזמור", תחילה שרתה עליו השכינה - ומתוך כך פצח בשירה. הבה נתבונן היכן באה לידי ביטוי השראת השכינה בפרקנו:
"לְדָוִד מִזְמוֹר לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ. כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ" (תהילים כ"ד, א-ב) - נפשו של דוד ברוח הקודש רואה את גודל הבריאה, והיא שואלת: האם לי יש מקום בכל הגודל הזה? - "מִי יַעֲלֶה בְהַר ה' וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ?" (שם, ג) התשובה לשאלה מגיעה בדמות רשימה בת ארבע דרישות: "נְקִי כַפַּיִם, וּבַר לֵבָב, אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי, וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה" (שם, ד) - למעשה מדובר באדם שאצלו המחשבה, הדיבור והמעשה מושלמים: "נקי כפים" - מעשהו שלם, "בר לבב" - מחשבתו שלמה, "אשר לא נשא לשוא נפשי" (נפשו) - פשוטו: רצונו של אותו אדם שרוי בדברים טובים, ולא בשוא, בהבל. ומדרשו: זהו אדם פרודוקטיבי שנפשו ממלאת את יעודה בעולם הזה. הרמח"ל בתחילת מסילת ישרים אומר כי הנשמה היא בת העולם הבא ואין לה סיפוק מעינוגי העולם הזה כי אם בעניינים האלוהיים. לכך - אדם שמונע מנפשו את המעשים הראויים לה (כדוגמת: קיום מצוות ומעשים טובים), נחשב כנושא אותה לשוא. לעומת זאת, מי שמקיים את ארבעת הדברים הללו זוכה לברכה, והוא הנקרא "מבקש אלוהים" באמת: "יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת ה' וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ, זֶה דּוֹר דֹּרְשָׁיו, מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב, סֶלָה" (שם, ה-ו).
אדם שלם כל כך - אלוהים בא לשרות בתוכו, ועל כן אומר דוד: אם אני נקי כפיים ובר לבב וכו', עלי לבקש מקום גדול כדי שהגדולה תכנס בי כראוי. הוא פונה אל שערי הנפש שלו ומבקש מהם להתרומם ולהתגדל: "שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד, מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד? ה' עִזּוּז וְגִבּוֹר, ה' גִּבּוֹר מִלְחָמָה. שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד. מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד? ה' צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד, סֶלָה" (שם, ז-י).
נמצאנו למדים כי אלוהים שורה - בין באדם בין במקדש - רק כאשר יש נקיון כפיים, ברות לבב, אי נשיאת הנפש לשוא וחלילה לא נשבעים למרמה.