פרק כ"ב: אספרה שמך לאחי... יסופר לה' לדור

פרק כ"ב מתאר את המשורר היוצא מן הצרה האישית אל הרווחה הכללית, וכך - עם הרגשת הישועה לקראת סוף הפרק, חוג האנשים אליו פונה הפרק הולך וגדל. דבר זה יכול ללמדנו שכאשר נעשו לנו ניסים כשהיינו בגלות - דברנו עם עצמנו, ספרנו את שבח הבורא לעצמנו, וכאשר אנו נמצאים בעצמאות - אנו פונים אל שאר האומות. זהו אולי ההבדל בין תענית אסתר (שבה אנו אומרים מזמור זה) לבין פורים - בתענית אסתר אנו מצטמצמים לתוך עצמנו ובפורים מפרסמים הנס בחוצות. הבה נראה זאת בכתובים: "הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי מִיַּד כֶּלֶב יְחִידָתִי" (תהילים כ"ב, כא) - כאן הפנייה היא אישית לגמרי, דוד מול בוראו. לאחר מכן: "הוֹשִׁיעֵנִי מִפִּי אַרְיֵה וּמִקַּרְנֵי רֵמִים עֲנִיתָנִי, אֲסַפְּרָה שִׁמְךָ לְאֶחָי בְּתוֹךְ קָהָל אֲהַלְלֶךָּ" (שם, כב-כג) - קהל היעד מתרחב אל האחים ולאחר מכן אל הקהל. ובהמשך עוד יותר מכך: "יִרְאֵי ה' הַלְלוּהוּ, כָּל זֶרַע יַעֲקֹב כַּבְּדוּהוּ וְגוּרוּ מִמֶּנּוּ כָּל זֶרַע יִשְׂרָאֵל… מֵאִתְּךָ תְהִלָּתִי בְּקָהָל רָב נְדָרַי אֲשַׁלֵּם נֶגֶד יְרֵאָיו" (שם, כד-כו). ומהאומה, מתרחבים עוד יותר: "יִזְכְּרוּ וְיָשֻׁבוּ אֶל ה' כָּל אַפְסֵי אָרֶץ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ כָּל מִשְׁפְּחוֹת גּוֹיִם" (שם, כח). אך אין די בכך; לא רק אותו דור ישבח לאלוהים על הישועה: "זֶרַע יַעַבְדֶנּוּ יְסֻפַּר לַה' לַדּוֹר" (שם, לא-לב). כך שהמשורר מהלל את אלוהים על הישועה מן הצרה האישית שבה היה שרוי, והיא הופכת להיות הרווחה שעליה הוא מספר לאחיו, לקהלו, למשפחתו, לאומתו, לאוניברסל ולכל הדורות שיבואו. "יָבֹאוּ וְיַגִּידוּ צִדְקָתוֹ לְעַם נוֹלָד - כִּי עָשָׂה" (שם) - אלוהים פעל את הנס, וכפי שפעל כן עבור המשורר - כן יפעל אותם לכל בריותיו, לכל עמו, לכל הדורות שיבואו.