כל מניין, כל ספירה, דורשת דעת, תכנון ומחשבה. בטח ובטח מניין אוכלוסין זוקק כל אלו. ואילו הפרק שלנו מתאר את מרשם האוכלוסין של דוד, והכתוב מכנה זאת "הסתה" של השטן: "וַיַּעֲמֹד שָׂטָן עַל יִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת דָּוִיד לִמְנוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל" (דברי הימים א כ"א, א). דוד מוסת על ידי השטן - וכל ישראל משלמים על כך ומוכים במגפה. נראה להסביר כי ישראל היו ראויים לעונש הזה, אלא ש"מגלגלים זכות על ידי זכאי, וחובה על ידי חייב".
אם נרצה להבין במה טעה כאן דוד עלינו לשוב לספר שמואל א (פרק כ"ו) כאשר דוד הסתתר מפני שאול ליד הזיפים. הזיפים הולכים לשאול ומגלים לו זאת, והוא מגיע עם צבאו לגבעת החכילה במטרה לתפוס את דוד. בחנייתו שם באותה גבעה, דוד חודר אל תוך מחנהו ולוקח את חרב שאול ואת צפחת המים שלו. לאחר מכן דוד מעיר את שאול ואנשיו מרחוק ונואם בפניהם. בין יתר דבריו, הוא מעביר לשאול מסר חשוב: "וְעַתָּה יִשְׁמַע נָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֵת דִּבְרֵי עַבְדּוֹ: אִם ה' הֱסִיתְךָ בִי - יָרַח מִנְחָה, וְאִם בְּנֵי הָאָדָם - אֲרוּרִים הֵם לִפְנֵי ה', כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה' לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים" (שמואל א כ"ו, יט). במילים אחרות, דוד אומר לשאול שאם ה' הסית אותו לרדוף אחריו - דוד יוכל לרצותו על ידי קרבן ולהתפלל על מנת שיסיר מעליו את ההסתה הזו, ואם בני האדם היו אלו שהסיתו את שאול אחריו - ארורים הם לפני ה'. כך או כך, דוד נקט כאן בלשון קשה של הסתה כלפי שמיא. ועל כך אומרת הגמרא (ברכות סב): "אמר רבי אלעזר: אמר ליה הקב"ה לדוד: מסית קרית [קראת] לי? הרי אני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו, דכתיב (שמות ל', יב): "כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם, ונתנו איש כפר נפשו וגו'". מיד - (דברי הימים א כא, א) "ויעמוד שטן על ישראל", וכתיב (שמואל ב כד, א): "ויסת את דוד בהם לאמר: לך מנה את ישראל"". כלומר, השטן הסית את דוד כך שהוא ספר את ישראל בדרך הלא נכונה כאשר ספר את הגולגלות במקום לספור מטבעות (בעזרת מחצית השקל). העולה מן הדברים הוא שאמנם יש שטן, אך הקב"ה עומד בצד האדם. חכמים אומרים שהשטן מתגבר בכל יום על האדם ומבקש להמיתו, ואלמלא הקב"ה עוזרו לאדם - לא היה יכול לו. הקב"ה לא נמצא בצד המסית, אלא בצד של הניסת ובא לעזור לו ולהושיע אותו מהשטן המנסה להכשילו. לכך, דוד לא היה צריך לייחס לקב"ה - ולו בגדר של אפשרות היפותטית בלבד - את ההסתה.
אנו רגילים לומר שספר דברי הימים הוא ספר המרומם את מעלתו של דוד. סיפור זה של מניין ישראל הוא לכאורה לא לכבודו של דוד ואפשר שמחבר הספר היה משמיטו, כפי שלמשל נעשה עם סיפור בת שבע שנעלם מפרק כ' (בין פסוק א' לפסוק ב). על כך מעיר רש"י: "אף על פי שפרשה זו אינה לכבוד דוד - נכתבה כאן, משום שנאמר בסוף הפרשה שבנה מזבח וענהו ה' מן השמים, וזה כבוד דוד". כבודו של דוד מתגלה בסוף הסיפור כאשר נראה לעין כל שהקב"ה עומד לצד האדם. דוד מתפלל לה' וה' עונהו. השטן אינו יכול לו, מפני שהקב"ה נמצא עם דוד ומפסיק את המגפה שהחל בה השטן.