בפרק י', מבקש דוד מאלוהים: אל נא תקבל את דברי ההלל של הרשע, מפני שהרשע מהלל רק בשביל בצעו ובפועל ממשיך ברשעו: "בְּגַאֲוַת רָשָׁע יִדְלַק עָנִי יִתָּפְשׂוּ בִּמְזִמּוֹת זוּ חָשָׁבוּ, כִּי הִלֵּל רָשָׁע עַל תַּאֲוַת נַפְשׁוֹ וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ ה'" (תהילים י', ב-ג). לעומתו, הצדיק שבפרקנו לא מהלל, פיו סגור, ואל לבבו של הצדיק מבקש דוד להפנות את הקשב האלוהי: "תַּאֲוַת עֲנָוִים שָׁמַעְתָּ ה' - תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ" (שם, יז). וכן כתב יוסי גיספן: "כשהלב בוכה, רק אלוהים שומע". דוד מבקש מה': כונן את לב הצדיקים שיהיה שקט ובוטח, ואז - כשהלב יפסיק לבכות - תשמע את תפילתם שתצא מפיהם. עד כאן פשט הפסוק, וכעת נעבור לדרשות חכמים עליו.
הגמרא (ברכות לא.) אומרת: "תנו רבנן: המתפלל צריך שיכוין את לבו לשמים; אבא שאול אומר: סימן לדבר - תכין לבם תקשיב אזנך". הרב קוק בספרו "עין אי"ה" הסביר שישנה כוונה פשוטה של פירוש המילות והעניינים, ואין הגמרא כאן עוסקת בכוונה זו - אלא בכוונה כוללת יותר, כוונת הלב בגדולת ה', רוממות הנפש הראויה כדי לעמוד מול ה' ולדבר עמו בתפילה.
בימי בחרותי, פרשתי את המימרא הזו של הגמרא באופן הבא: שלוש הברכות הראשונות של תפילת העמידה עוסקות בשבח הבורא, ובהן אפשר בנקל לקיים "שיכוון ליבו לשמים" כי כל כולן עוסקות בשבח הבורא יתברך. כך גם בשלוש הברכות האחרונות של התפילה - בהן מודים לה' על כל הטוב שגמל עלינו. הקושי מתעורר בעיקר ב"ברכות האמצעיות", בהן אנו מבקשים על פרנסה, על רפואה, על חכמה, ושם קשה יותר להגיע לכוונה האידיאלית הראויה, שכן מדובר בדברים הנוגעים לאדם ולחייו המעשיים, והאדם הוא נוגע בדבר. לכך, אומרת הגמרא שהאדם צריך לכוון לבו לשמיים גם בבקשות האמצעיות - החומריות, הארציות. וכפי שהסביר הרמב"ם בהלכות דעות, שאדם צריך לשמור על בריאות גופו על מנת שיוכל לדעת את ה', שהרי איך יוכל לדעת את ה' כראוי אם גופו יהיה חלש ורפה? לכך, המתפלל צריך לכוון בשעה שהוא מתפלל על ענייני העולם הזה - שיהיה זה לשם שמיים. "בכל דרכך דעהו" - בכל דרכך פעל למען דעת ה'.
ישנו מדרש נוסף על פסוק זה (ויקרא רבה פרשה ט"ז): "ר' יהושע בן לוי אמר: אם הניבו שפתיו של אדם בתפלה יהא מובטח שנשמעת תפלתו. מאי טעמא? בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב, אמר ה' ורפאתיו. רבי יהושע בר נחמני אומר: אם כוון לבו בתפלה הוא מובטח שנשמעת תפלתו, שנאמר: תכין לבם תקשיב אזנך". כסימן לקבלת התפילה - רבי יהושע בן לוי נותן דגש לביטוי השפתיים, ואילו רבי יהושע בר נחמני נותן דגש לכוונת הלב. הבעל שם טוב, במאמרו הנפלא על התפילה בפרשת נח, אומר: "סימן זה מסור ביד האדם, שאם נזדמן שיוכל להכין ליבו להתפלל לפניו יתברך שמו בלי שום מחשבה זרה על כל פנים, או בדחילו ורחימו - כל אחד לפי מדרגתו, אז ידע כי נתקבלה התפילה ההיא". כלומר, המצליח לכוון ליבו בתפילה בלי מחשבה זרה, ומגיע תוך כדי תפילתו לידי יראה ואהבה - זהו סימן עבורו שנתקבלה תפילתו. "זהו שנאמר: תכין ליבם תקשיב אזנך - כי בעת שמתפלל יוכל לידע שתקובל תפילתו ותקשיב אזנו יתברך שמו". לו יהי.