רחבעם הוא מלך אינטרסנטי, וכזו היא גם עבודת אלוהים שלו. כאשר היה חלש וחשש מירבעם מלך ישראל - הוא ביקש את עזרתו של אלוהים, וכאשר היה לו כח - הוא עזב את אלוהים והפנה לו עורף: "וַיְהִי כְּהָכִין מַלְכוּת רְחַבְעָם וּכְחֶזְקָתוֹ - עָזַב אֶת תּוֹרַת ה' וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ" (דברי הימים ב י"ב, א). התוצאה של העזיבה הזו לא אחרה לבוא: "וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית לַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם עָלָה שִׁישַׁק מֶלֶךְ מִצְרַיִם עַל יְרוּשָׁלִָם, כִּי מָעֲלוּ בַּה'" (שם, ב).
בפסוקים הבאים נזכרים כמה עניינים שלא הופיעו בספר מלכים. שמעיה הנביא אומר בשם ה' לבני ישראל: "כֹּה אָמַר ה': אַתֶּם עֲזַבְתֶּם אֹתִי וְאַף אֲנִי עָזַבְתִּי אֶתְכֶם בְּיַד שִׁישָׁק" (שם, ה). שרי ישראל נכנעים לפני ה' באותה שעה ומצדיקים עליהם את הדין וה' מחליט שלא להאבידם. אך שישק מלך בכל זאת לוקח מידם את כל מגיני הזהב שעשה המלך שלמה ופוגע בכבוד הלאומי. מה עשה רחבעם? "וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם תַּחְתֵּיהֶם מָגִנֵּי נְחֹשֶׁת וְהִפְקִיד עַל יַד שָׂרֵי הָרָצִים הַשֹּׁמְרִים פֶּתַח בֵּית הַמֶּלֶךְ. וַיְהִי מִדֵּי בוֹא הַמֶּלֶךְ בֵּית ה', בָּאוּ הָרָצִים וּנְשָׂאוּם וֶהֱשִׁבוּם אֶל תָּא הָרָצִים" (שם, י-יא). המלבי"ם מסביר שמגיני הנחושת שעשה רחבעם אין להם מטרה של הגנה כי אם של הכנעת הלב - "שיזכור תמיד שבחטאיו נלקחו ממנו מגיני הזהב שהם היו תפארת לו מאבותיו". ולכן, היה רחבעם משתמש בהם רק כאשר היה מגיע להתפלל בבית ה' (כאשר הוא אינו זקוק להגנה כלשהי), ואז ליבו היה נכנע בזכרו את מעלליו שגרמו להסתלקות מגיני הזהב. רחבעם אמנם שב בתשובה מסויימת, אך לא באופן מעולה ושלם, ועל כן הכתוב עדיין מייחס לו עשיית רע: "וַיִּתְחַזֵּק הַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם בִּירוּשָׁלִַם וַיִּמְלֹךְ… וַיַּעַשׂ הָרָע, כִּי לֹא הֵכִין לִבּוֹ לִדְרוֹשׁ אֶת ה'" (שם, יג-יד). בסיכום ימיו, הכתוב מחלק את ימיו של רחבעם לשניים - קודם שחטא ואחר שחטא: "וְדִבְרֵי רְחַבְעָם הָרִאשֹׁנִים וְהָאֲחַרוֹנִים הֲלֹא הֵם כְּתוּבִים בְּדִבְרֵי שְׁמַעְיָה הַנָּבִיא וְעִדּוֹ הַחֹזֶה" (שם, טו), זאת לעומת ימיו של דוד המלך שלא נתחלקו לקודם החטא ואחר החטא (ואפשר אף לומר שאצל דוד יש עילוי לאחר החטא, שדווקא אז דוד נתעלה וכתב את ספר תהילים).
האמת היא שרחבעם לא רק גרם לעצמו רעה רוחנית, אלא לכל ישראל: "וַיְהִי כְּהָכִין מַלְכוּת רְחַבְעָם וּכְחֶזְקָתוֹ - עָזַב אֶת תּוֹרַת ה' וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ" (שם, א). זאת, על אף שבישראל מולך ירבעם ואילו רחבעם מולך על שבטי יהודה ובנימין בלבד. כנראה שלרחבעם יש אחריות על עזיבת המוסר אצל שבטי ישראל שאינם בתחום ממשלתו, כי כולם מביטים בנכדו של דוד ובבנו של בונה המקדש ואומרים: "אם בארזים נפלה שלהבת, מה יעשו אזובי הקיר?" (מועד קטן כה:). ובפרט שכל הכהנים והלויים שהיו בישראל באו אל רחבעם ועיניהם היו נשואות אליו. אפשר לומר כי בתור השליט על ירושלים - הוא מהווה את הסמכות הרוחנית על כלל ישראל. ובעזבו את ה', רפו ידיהם של כל ישראל - גם של אלו הנמצאים במלכות ירבעם. רחבעם הפסיק להוות דוגמא אישית לעבודת ה' ולנאמנות לדבריו. בשלוש השנים הראשונות למלכותו אמנם הלך בדרך דוד ושלמה, אך ביתר שנות מלכותו - הוא עזב את ה'. ולכן, הכתוב אומר: "וּבְהִכָּנְעוֹ שָׁב מִמֶּנּוּ אַף ה'וְלֹא לְהַשְׁחִית לְכָלָה, וְגַם בִּיהוּדָה הָיָה דְּבָרִים טוֹבִים" (שדברי הימים ב י"ב, יב). מכיוון שאנשי יהודה היו סמוכים למלכים שלפני רחבעם - הם זוכרים היטב את דוד ושלמה ולא התקלקלו לגמרי, מה שאין כן שאר השבטים המרוחקים יותר שרואים ברחבעם כביכול את הדמות הרוחנית הממשיכה את בית דוד ועל כן הם התקלקלו.