בפרק ט', דוד מודה על הנצחון על אויביו: "לַמְנַצֵּחַ עַלְמוּת לַבֵּן מִזְמוֹר לְדָוִד… גָּעַרְתָּ גוֹיִם אִבַּדְתָּ רָשָׁע שְׁמָם מָחִיתָ לְעוֹלָם וָעֶד. הָאוֹיֵב תַּמּוּ, חֳרָבוֹת לָנֶצַח, וְעָרִים נָתַשְׁתָּ, אָבַד זִכְרָם הֵמָּה, וה' לְעוֹלָם יֵשֵׁב כּוֹנֵן לַמִּשְׁפָּט כִּסְאוֹ" (תהילים ט, א-ח). יש מספר דרכים לקרוא את פסוק ז', ובקריאת הפשט יש לקראו בצמדים: האויב תם, וכל מה שנותר ממנו הוא חורבות לנצח, וכאשר אלוהים נטש עיר - לא נותר ממנה זכר.
פרקנו מלא בהתייחסות לאויבים, וחכמי ישראל במשך הדורות שהתמודדו עם אויבים משלהם - השתמשו בפרק הזה כדי לדרוש על מצבם שלהם ועל יחסם עם האויבים. כך למשל בילקוט שמעוני (תהילים ט', סימן תרמג): "האויב תמו חרבות לנצח - האויבים תמו וחרבותיהן קיימין לנצח. כגון: קוסטנטינוס בנה קוסטנטינא, פילוס בנה פיליא, אנטיוכוס בנה אנטיוכיא, אלכסנדרוס בנה אלכסנדריא, סיקילוס בנה סיציליא. הן תמו - וחרבותיהן קיימות. ערים נתשת אבד זכרם המה - ואתה כביכול ערים נתשת ציון וירושלים וערי יהודה, ערי קדשך היו מדבר וגו', ה' לעולם ישב כונן למשפט כסאו - בעת ההיא יקראו לירושלים כסא ה'". הדרשן לקח את הפסוק, הוציא אותו מידי פשוטו ומתוך כך הוא פונה לקב"ה ומבקש ממנו ישועה לירושלים.
בפסוק ט' נאמר: "וְהוּא יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק יָדִין לְאֻמִּים בְּמֵישָׁרִים" (תהילים ט', ט). וממשיך המדרש ילקוט שמעוני: "והוא ישפוט תבל בצדק ידין לאומים במישרים - אמר ר' לוי: בשעה שהקב"ה דן את אומות העולם, מזכיר להם זכות מישרים שבהם". כלומר, הקב"ה דן את האנושות בעין טובה. וכן ממשיך רבי אלכסנדרי שם: "לא קמת רות מנהון, ורחב ויתרו מנהון?" - רות, רחב ויתרו באו מן הגויים והיטיבו לישראל. ממשיך המדרש: "דבר אחר: והוא ישפוט תבל בצדק - אין הקב"ה חפץ באבדתן של רשעים. למה? שהכל בריותי, איזה יוצר מבקש שישתברו קנקניו? לכן, הוא דן את אומות העולם בשעה שהם ישנים מן העבירות בלילה, כדי שיעמדו בעולם, וכשהוא דן את ישראל - דנן ביום, שכשהם ישנים בטלים מן המצות, נעור משנתו מיד הוא משכים לבית הכנסת וקורא קריאת שמע ומתפלל, שומע את התורה שומע את הזקן".
מדרש נוסף שנזכיר הוא על פסוק אחר בפרקנו: "יָשׁוּבוּ רְשָׁעִים לִשְׁאוֹלָה כָּל גּוֹיִם שְׁכֵחֵי אֱלֹוהִים" (שם, יח). וכך נאמר במדרש תהלים (שוחר טוב; בובר) מזמור ט: "רבי אליעזר אומר: כל אומות העולם, אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר: ישובו רשעים לשאולה". רבי אליעזר הוא איש של מידת הדין, הנרמזת בפסוק בשם "אלוהים". רבי יהושע לעומתו הוא איש של מידת הרחמים הנרמזת בשמו, והוא משיב לרבי אליעזר: "אילו נאמר "כל גויים" ושתק - יפה היית אומר, ומה תלמוד לומר "כל גויים שכחי אלוהים"? הוי אומר: ברשעי אומות העולם הכתוב מדבר". וממשיך המדרש ומתאר את גודל עונשם של אותם גויים: "רבי נחמיה אומר: כל תיבה שלא ניתן לה למ"ד בראשה, ניתן לה ה"א בסופה. כגון: חרנה, סדומה, שעירה. למה נאמר "לשאולה"? אמר רבי אבא: לדיוטה התחתונה שבשאול".
שורו הביטו, חכמינו נמצאים בגלות, אומות העולם מבחינתם מייצגים את הדבר הרע, המשעבד, המענה, ולכך הם דורשים דרשות כנגדם. לעומתם, רבי יהושע אומר: הבדילו בין שכחי אלוהים לבין אלו שאינם. וכך, בהגדה של פסח אנו אומרים בקשה שנתווספה במרוצת הדורות: "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו". בצדק, לרבים מישראל קשה האמירה הזאת, ולבטח בליל הסדר - שהוא לילה בו אנו רוצים לדבר על גאולת ישראל ועל גאולת העולם כולו. אך מי שידייק בה, יוכל להבחין כי הבקשה הזו אינה גורפת, אלא ממוקדת: "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך, ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו". כיום, אפשר לומר, שרוב האנושות קוראת בצורה זו או אחרת בשמו של אלוהים, ואנו מבקשים מאלוהים שישפוך את חמתו רק על מי שהוא יודע עליו שהוא רע, ועל כל היתר ישפוך אור וטוב.