פרק ח': חכמת אדם תאיר פניו, ועוז פניו ישונה

פרק ח' פותח בשאלה רטורית: "מִי כְּהֶחָכָם וּמִי יוֹדֵעַ פֵּשֶׁר דָּבָר? חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו וְעֹז פָּנָיו יְשֻׁנֶּא" (קהלת ח', א). החכם כאן אינו חכם רגיל, זהו חכם מיוחד היודע להקשיב לשדר שמתחת למילים, חכם שדי לו ברמיזה ואינו זקוק לאמירה כולה, ומתוך שיודע פשרו של כל דבר - פניו מאירות, פנימיותו מקרינה אור על פניו והבנה על כל סוגיה. מעבר להארת הפנים, לחכם יש עוז, כפי שכבר אמר שלמה בפרק הקודם: "הַחָכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים אֲשֶׁר הָיוּ בָּעִיר" (שם ז', יט). מבאר האבן עזרא בפרקנו שהכוונה למידת הענווה: "ועוז פניו ישונה - סור עזות פנים ממנו. כי החכמה תוליד הענווה, כי בהתגבר הנשמה על הרוח, יסור הכעס ועזות המצח". כלומר, חכמתו של החכם השלם יש בה גם ענווה, היא אינה חכמה נחרצת המגלה עזות פנים, אלא אדרבה חכמה הקשובה לחכמת האחר. ענווה זו מקרינה על פני החכם את השלווה, את נחת הרוח (שהיא הקרנה של נשמתו הבאה מיסוד הרוח) המתגברים על האש, הכעס ועזות המצח.

כיוצא בזה, חכמים מספרים על גוי אחד שפגש ברבי יהודה בר אלעאי וראה את פניו אדומים ומאירים, ואמר עליו שיש בו אחד משלושה דברים: או שהוא שותה יין, או שהוא מלווה בריבית, או שהוא מגדל חזירים. רבי יהודה שמע את הדברים ואמר: "תיפח רוחו של אותו האיש - שאין בי אחד משלושה דברים אלו. שהרי אסור לבן ישראל להלוות בריבית, לגדל חזירים ולשתות יין לשכרה. וכאשר אני שותה ארבע כוסות יין בליל הסדר, אני חש בראשי מפסח ועד עצרת". אמר לו אותו גוי: "אם כך, למה פניך מאירים?" – השיב לו: "התורה היא שמאירה את פניי, כמו שנאמר: "חכמת אדם תאיר פניו"". למדנו מכאן שכדי להתבונן בפניו של אדם ולהבין שחכמתו היא שמאירה בו, המתבונן בעצמו צריך שתהא בו חכמה מסויימת על מנת שלא יתלה את הארת הפנים בעניינים אחרים. ובמדרש אחר מסופר על רבי אבהו שהלך לעיר קיסרין וחזר משם והיו פניו מאירות. התלמידים ראו זאת, הלכו לרבי יוחנן ואמרו לו שנראה כי רבי אבהו מצא אוצר, שהרי פניו מאירות. אמר להם רבי יוחנן: "שמא שמע חידוש בתורה" (גם כאן אנו רואים כי החכם יודע לאבחן ולקשר בין הארת פנים לבין הגורם האמיתי לה). הלכו התלמידים לרבי אבהו ושאלוהו: "מה שמועה שמעת?" אמר להם: "מצאתי תוספתא עתיקה". שמעו זאת התלמידים וקראו עליו את הפסוק: "חכמת אדם תאיר פניו".

גם בדורות האחרונים אנו עדים לתופעה של הארת פני החכמים. בקרוב ימלאו מאה וחמישים שנה לרבי חיים פלאג'י, שהיה גדול חכמי תורכיה והמזרח במחצית הראשונה של המאה התשע עשרה. אין לנו תמונה שלו, אך בנו רבי אברהם כתב עליו ספר "צוואה מחיים" ובו הוא מתאר איך פניו של אביו תמיד היו מחייכות ומאירות, ואפילו כשהיה אומר מוסר נוקב – תמיד בת צחוק ריחפה על פניו. כך גם זכינו לראות על הרב יצחק כדורי זצ"ל שהיו פניו מאירות ושוחקות תמיד.

כדאי גם להזכיר כאן סיפור המופיע בספר "תפארת ישראל" בסוף מסכת קידושין. לסיפור זה אין מקור והוא עורר את כעסם של הרבה חכמים, אך סוף סוף יש מה ללמוד ממנו ולכן נזכירו. מספר רבי ישראל ליפשיץ שחי לפני כמאה וחמישים שנה שכאשר משה רבנו הוציא את בני ישראל ממצרים, כל האומות רצו לחזות בדמותו של האיש. והיה מלך ערבי אחד ששלח צייר למחנה ישראל על מנת שיצייר את משה. הצייר חזר אל המלך עם התמונה, והמלך הציג את התמונה בפני חכמיו המבינים בחכמת הפרצוף מבלי שאמר להם שמדובר במשה מנהיג העברים. כל החכמים אמרו לו פה אחד שעל פי הציור מדובר באדם רע, גאוותן, בעל חמדת ממון, שרירות לב וכל החסרונות מצויים בו. המלך כעס ביותר, ולא ידע האם חכמיו משקרים או שמא משה אוחז את עיני כולם. כדי לברר זאת, הוא הטריח את עצמו והלך למחנה ישראל. הוא הגיע לפני משה, הסתכל בפניו ובציור וראה שהציור אכן משקף נכונה את דמותו. הוא פנה אל משה וסיפר לו את מה שאמרו עליו חכמיו. אמר לו משה רבנו: "דע לך, אכן יש בטבעי הרבה חסרונות כפי שאמרו חכמיך ואיני טוב מבול עץ יבש. אבל, בכח אמיץ התחזקתי ורדיתי וכבשתי את חסרונותיי עד אשר קניתי את היפוכם לטבע שני, ובעבור זה יקרתי והתכבדתי בשמיים ממעל ובארץ מתחת". האגדה הזו מלמדת אותנו שאמנם ייתכן שעל פי מראה פניך נגזר עליך להיות בעל חסרונות, אך בעזרת הבחירה החופשית שניתנה לך - יש בכוחך לשנות ולהפוך את הקערה על פיה כפי שמשה רבנו זיכך את עצמו ועלה למעלה גדולה עד שקרן עור פניו. הפְּנים של אדם יכול להתגבר על הפנים ולשנות אותם בעזרת עוז (בעזרת גבורה של עבודת המידות ובעזרת התורה), וכל זאת אמר לנו קהלת במילים: "וְעֹז - פָּנָיו יְשֻׁנֶּא".