אומר דוד המלך בפרק ז': "אֱלֹהִים שׁוֹפֵט צַדִּיק, וְאֵל זֹעֵם בְּכָל יוֹם" (שם, יב). מידת הכעס היא מידה קשה ביותר. הרמב"ם אמר על מידה זו שראוי להתרחק ממנה מאוד מאוד. האר"י ז"ל, ראש עדת המקובלים במאה השש עשרה, אומר שמידת הכעס היא המידה הקשה ביותר לתיקון - מפני שהאדם טורף נפשו באפו בכעסו, ולכן הנפש הראשונה הלכה לה ויהיה קשה לאדם לתקנה. הרמח"ל, המקובל האיטלקי הגדול בן המאה השמונה עשרה, אומר בספרו מסילת ישרים (פרק י"א) שמידת הכעס אין לה מקום כלל וכלל, ומי שרוצה להתעלות במעלות לפני האלוהים, עליו לבטל את הכעס מכל וכל.
הרב קוק חולק על הרמח"ל ואומר שלא ייתכן שמידת הכעס היא מידה רעה בתכלית. הלא הגמרא (ברכות ז.) דורשת על הפסוק שבפרקנו: "ואל זועם בכל יום - וכמה זעמו? רגע". הגמרא מצמצמת את זמן הכעס של אלוהים לרגע אחד ביום. אך הרגע הזה הוא משמעותי. אמנם, היו ימים שלמים בהם אלוהים לא כעס גם ברגע הזה - כפי שקראנו בספר מיכה: "עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אתו בלעם בן בעור מן השטים עד הגלגל למען דעת צדקות ה'" (מיכה ו', ה) וצדקות ה' הן כל אותם הימים שבהם בלעם הרשע היה מחכה ומכוון את השעה הנכונה לקלל את ישראל בזמן כעסו של אלוהים, הקב"ה לא כעס. מכאן למדנו שהיו ימים שלמים בהם הקב"ה לא כעס. בכל אופן, אומר הרב קוק, אותו רגע של כעס אלוהי מוכרח הוא שיהיה בעל משמעות, שיהיה בו דבר טוב ומועיל. לכך, מסיק הוא שצריך אדם שיהיה בו מעט מן המעט של מידה זו. אפשר להבין את דברי הרב קוק בעזרת דברי הרמב"ם, שלימדנו שכאשר המורה מלמד את תלמידיו, צריך הוא מדי פעם להשתמש בכעס הפנים, להראות להם פנים זועפות ולזרוק בהם מרה, אך גם זאת בצורה מדודה ומזערית ורק כלפי חוץ. כלומר, הכעס היא מידה מגונה כאשר היא משתלטת על הפנימיות של האדם, אך כאשר עושים בה שימוש ברגע אחד בלבד (כזמן אמירת "רגע" על פי הגמרא) - היא יכולה להועיל ולקדם את האדם.