בפרק ז' מופיע סיפור על בני אפרים שאינו מופיע במקום אחר במקרא: "וּבְנֵי אֶפְרַיִם שׁוּתָלַח וּבֶרֶד בְּנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ וְאֶלְעָדָה בְנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ וְזָבָד בְּנוֹ וְשׁוּתֶלַח בְּנוֹ וְעֵזֶר וְאֶלְעָד, וַהֲרָגוּם אַנְשֵׁי גַת הַנּוֹלָדִים בָּאָרֶץ כִּי יָרְדוּ לָקַחַת אֶת מִקְנֵיהֶם. וַיִּתְאַבֵּל אֶפְרַיִם אֲבִיהֶם יָמִים רַבִּים וַיָּבֹאוּ אֶחָיו לְנַחֲמוֹ" (דברי הימים א ז', כ-כב). חכמים (תרגום רב יוסף) משלימים לנו את התמונה ואומרים לנו שבני אפרים מנו את הקץ מאותה שעה של ברית בין הבתרים בה אמר הקב"ה לאברהם: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה", וכשהגיע היום המתאים למנין ארבע מאות שנה מאותה שעה – הם קמו ויצאו ממצרים. למרבה הצער, הם טעו בחישוב והקדימו את הזמן המתאים - שכן הם היו צריכים למנות משעת "זרעך", דהיינו: מעת לידתו של יצחק – שלושים שנה מאוחר יותר מברית בין הבתרים. בכל אופן, מאתיים אלף גברים מבני שבט אפרים יצאו ממצרים בכלי קרב והגיעו לארץ ישראל, ואנשי גת המקומיים התחזקו עליהם בכח והרגו אותם. אחרי כל זאת, אפרים אביהם התאבל על צאצאיו ימים רבים, עד שבאו אחיו לנחמו. מעניין כי חכמים מזהים את בני אפרים המתים עם אותם מתים שהחיה יחזקאל בבקעת דורא. אולי בכך רצו לרמוז לנו כי אותם אנשים משיחיים שיוצאים לפני הקץ ראויים גם כן לתחייה הלאומית של עם ישראל בארצו.
עוד אמרו חכמים במדרש (פרקי דרבי אליעזר): "ר' אליעזר אומר: כל אותם שנים שהיו ישראל יושבם במצרים היו בני אפרים יושבים בטח שאנן ושלו, עד שבא נון מבני בניו של אפרים, ואמר: נגלה עלי הקב"ה להוציא אתכם, בגאוות לבו שהם מזרע המלוכה ושהם גבורי כח במלחמה. עמדו ולקחו בניהם ובנותיהם ויצאו ממצרים ועמדו המצריים והרגו כל גיבוריהם". לפי דברי המדרש כאן, נון מארגן מרידה משיחית ולוקח עימו לישראל גם את הילדים, ובסופו של דבר נהרגו "כל גיבוריהם" – אך הילדים כנראה שלא נהרגו. ילדו של נון – הלא הוא יהושע בן נון – שרד. הילד הזה מתחיל מן המקום שאביו הפסיק ומכניס את בני ישראל לארץ במרוצת הדורות, אך ההבדל ביניהם הוא שיהושע ממתין לזמנים מדוייקים מאת הקב"ה ואילו נון מובל על ידי גאוות ליבו המשיחית. כך או כך, גם בדברי המדרש הללו חולקים קרדיט מסויים לבני אפרים – שאמנם לא צלח בידיהם בראשונה לעלות לארץ כפי שרצו, אך גבורתם נשארה לדורות ולכן מבני בניהם קם מנהיג שהכניס את ישראל לארץ כראוי.
כאמור, אפרים מתאבל על הריגת צאצאיו ואחיו באים לנחמו. הוא מתנחם על כך, כפי שמספר לנו הכתוב: "וַיִּתְאַבֵּל אֶפְרַיִם אֲבִיהֶם יָמִים רַבִּים וַיָּבֹאוּ אֶחָיו לְנַחֲמוֹ. וַיָּבֹא אֶל אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ בְּרִיעָה, כִּי בְרָעָה הָיְתָה בְּבֵיתוֹ" (דברי הימים א ז', כב-כג). ילד זה נקרא "בריעה" על שם הרעה שהיתה בביתו של אפרים. בתורה, ילד זה אינו נזכר בשם בריעה אלא בשם: ערן. רוצה לומר, הוא אמנם ילד שנקרא תחילה על שם הרע, אך הוא מתעורר ומתעודד ומשנה את שמו – מבריעה לערן, מ"רע" ל"ער". ממשיך הכתוב ומתאר לנו את תולדות אפרים: "וּבִתּוֹ שֶׁאֱרָה וַתִּבֶן אֶת בֵּית חוֹרוֹן הַתַּחְתּוֹן וְאֶת הָעֶלְיוֹן וְאֵת אֻזֵּן שֶׁאֱרָה" (שם, כד). הבת שנקראה בשם "שארה" - מלשון שאר ופליטה להריגה הגדולה, אינה עסוקה בכך – אלא היא יודעת לבנות ולאזן מחדש את עצמה. גם כאן אנו רואים כיצד אדם יכול לקנות לו שם חדש בעולם בכוחות עצמו.