פרק ה': ואת הכסף ואת הזהב נתן באוצרות בית האלוהים

בפרק ה', בית המקדש בנוי על מכונו ונשלם בניינו: "וַתִּשְׁלַם כָּל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר עָשָׂה שְׁלֹמֹה לְבֵית ה', וַיָּבֵא שְׁלֹמֹה אֶת קָדְשֵׁי דָּוִיד אָבִיו וְאֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב וְאֶת כָּל הַכֵּלִים נָתַן בְּאֹצְרוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים" (דברי הימים ב ה', א-ב). הפסוק הזה מתאר לפי פשוטו שלאחר ששלמה עשה את כלי המקדש מהכסף והזהב שנתן לו דוד אביו, הוא הכניס את הנותר מן הזהב והכסף לאוצרות בית האלוהים. אך יש גם מדרש אגדה המובא ברש"י: "יש מחכמים אומרים: לפי שהיה יודע שסופו ליחרב, ושלא יהו אומרים העובדי כוכבים: קשה יראתנו שלקחה נקמתה מן הבית הזה שנבנה מן הגזילות וחמסים שגזל דוד מבתי עבודת כוכבים שלה". כלומר, לפי מדרש חכמים זה - שלמה לא עשה שימוש כלל בכסף ובזהב שהשאיר לו דוד אביו לצורך בניין המקדש, על מנת שלא יתנו עובדי עבודה זרה הצדקה תיאולוגית למעשיהם לאחר חרבן הבית (שיטענו שהמקדש נחרב מפני שחומרי הגלם שלו נגזלו מבתי עבודת האלילים). ויש דעה נוספת במדרש: "ויש אומרים, כך אמר שלמה: רעב היה בימי דוד אבי שלש שנים שנה אחר שנה, והיה לו לבזבז ההקדשות הללו להחיות בהן עניי ישראל". כאן שלמה מתגלה כמלך בעל רגישות חברתית, כאשר הוא מבחין כי הכסף והזהב שהותיר לו אביו הוא פגום מבחינה מוסרית שכן הוא היה צריך להינתן לעניים בימי דוד ולכך הוא נמנע מלעשות בו שימוש בבניין הבית. איך שלא נפרש את הדברים, נמצאנו למדים כי שלמה לא זורק את הזהב הזה אלא מביא אותו לאוצרות המקדש. זאת משום שכוונתו של דוד המלך ודאי הייתה רצויה, ורק מעשהו אולי לא היה רצוי. את הכוונה הזאת שלמה לא מבטל אלא גונז באוצרות בית המקדש. כך עשה שלמה גם לאוהל מועד שבנה משה: "וַיַּעֲלוּ אֶת הָאָרוֹן וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת כָּל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר בָּאֹהֶל הֶעֱלוּ אֹתָם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם" (שם, ה). ואומר רש"י: "את אהל מועד - שעשה משה, גנזו שלמה בבית אוצרות האלוהים עם שאר כלים וההקדשות, לפי שלא הוצרך לו". שלמה אינו זקוק יותר לאוהל מועד שעשה משה, אך הוא יודע כמה עמל וחכמת לב הושקעו בבנייתו - על ידי משה, בצלאל, אהליאב, הנשים הטוות וכו'. את כל הכוונות הטובות הללו אי אפשר לבטל על ידי בניין חדש - גדול ומפואר ככל שיהיה. כמה פעמים אנשים חוטאים לדברים הקטנים מפני הגדולים ומבטלים את הדברים הפשוטים מפני דברים שיש בהם פאר והדר רב יותר. והנה כאן שלמה מלמדנו דבר חשוב ביותר: אין לבטל את הכוונות הטובות והמעשים הטובים של העבר, אלא צריך לצרף אותם לבניין הגדול והמפואר, ובכך להמשיך את המסע ברוב הדר ופאר.