את פרק ה' של מגילת איכה זוכר אני מילדות, שכן הוא נמצא בתוך "תיקון חצות" הנאמר על ידי החסידים והמקובלים בחצות ליל. זוכר אני איך שסבי, חכם גורג'י יאיר ז"ל, היה קם כל לילה ואומר את תיקון חצות בדמעות שליש. בשלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לתשעה באב, ישבו זקני ירושלים בחצות יום – וסבי ישב בתוכם עם חבריו מגדולי חכמי בבל – והיו בוכים ושרים את הקינה שבפרק ה': "זְכֹר ה' מֶה הָיָה לָנוּ, הַבִּיטָה וּרְאֵה אֶת חֶרְפָּתֵנוּ" (איכה ה', א). כאשר הקשבתי לקינה הזו הייתי שומע בתוכה בכי וצער, אך גם טרוניה ושאלה המופנית לריבונו של עולם: האם אתה זוכר מה היה לנו? האם אתה רואה את חרפתנו?
בילדותי, הפסוק שהיה עולה לנגד עיניי בחושבי על מגילת איכה היה: "יֵשְׁבוּ לָאָרֶץ יִדְּמוּ זִקְנֵי בַת צִיּוֹן, הֶעֱלוּ עָפָר עַל רֹאשָׁם חָגְרוּ שַׂקִּים, הוֹרִידוּ לָאָרֶץ רֹאשָׁן בְּתוּלֹת יְרוּשָׁלִָם" (שם ב', י) – ואמנם פסוק זה מתאר דווקא זקנים שהם דוממים, אך בילדותי הבנתי את המילה "ידמו" בלשון של דימיון. לאותם זקנים היו הנהגות תוך כדי קריאת מזמור זה. למשל, הם היו מכופפים את ראשם בהדרגה לקראת פסוק ט"ז, וכאשר אמרו: "נָפְלָה עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ" (שם ה', טז) - היו מרכינים ומשפילים את ראשם עד לרצפה ומשם זועקים: "אוֹי נָא לָנוּ כִּי חָטָאנוּ!" (שם), ואז היו מרימים את ראשם בהדרגה וממשיכים: "עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ, עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ" (שם, יז). יש בהנהגה זו טעם, שכן הרכנת הראש היא השתתפות בצער השכינה המתפלשת בעפר.
נעבור לפסוקים המסיימים את המגילה: "אַתָּה ה' לְעוֹלָם תֵּשֵׁב, כִּסְאֲךָ לְדֹר וָדוֹר" (שם, יט) – בך, אלוהים, לא יחול כל שינוי. אתה לעולם תשב וכסאך יהיה קיים לעד כמותך. ומיהו כסאך? זהו עמך ישראל שיתקיים לנצח. יש בדברים אלו ניסיון לפייס את הקב"ה בדברים באמור לו: אתה - לעולם תשב, אתה בלתי פגיע, ואמנם חטאנו לפניך - אך אין זה פוגע בך באמת. כך מנסים כביכול להמעיט את חומרת הקלקולים שקלקלנו.
"לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ, תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים?" (שם, כ'). כאשר סבי עליו השלום היה קורא פסוק זה בתור חזן השובר ומעורר את הלבבות, תמיד היה חוזר על המילה "למה" כמה וכמה פעמים, עד שהיית מרגיש שהשאלה הזו בוקעת מחדרי ליבו. מיד לאחר מכן מגיעה הבקשה: "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה, חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם!" (שם, כא). חכמים במדרש מתארים לנו את התחרות שבין כנסת ישראל לקב"ה בדבר מי יעשה את הצעד הראשון: "אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, בידך היא – השיבנו! אמר להם הקב"ה: בידכם היא, שנאמר: "שובו אלי – ואשובה אליכם נאום ה'". אמרה לפניו: בידך היא, שנאמר: "שובנו אלוהי ישענו". לכך נאמר: "השיבנו ה' אליך ונשובה – חדש ימינו כקדם"". על פי המדרש שקראנו, רבי ישראל מקוז'ניץ מסביר את המילים "למה לנצח תשכחנו" ואומר שהמילה "לנצח" כאן היא מלשון התנצחות וויכוח. דהיינו: כנסת ישראל כביכול שואלת את הקב"ה: מדוע אתה מתנצח איתנו מי יעשה את הצעד הראשון וכתוצאה מכך שוכח מאתנו לאורך ימים, אין זה מן הראוי לך, עשה את הצעד הראשון ונשוב אליך.
היינו מצפים שבכך תסתיים המגילה, אך היא מסיימת בצורה תמוהה: "כִּי אִם מָאֹס מְאַסְתָּנוּ קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאֹד" (שם, כב). וכי זאת הדרך הראויה לסיים מגילה? כך אמנם מקשה התלמוד הירושלמי: "מצינו לנביאים ראשונים שהיו חותמים את דבריהם בדברי נחמות!" והוא משיב: "אלא, "השיבנו" תחת "כי מאוס מאסתנו"". דהיינו: לאחר שקוראים את פסוק כב' של המגילה יש לשוב ולקרוא את פסוק כ"א שלפניו ולומר: "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה, חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם" (שם). מה פשר הדברים? המדרש אומר שכל עוד יש מאיסה – אין תקווה, אך אם יש קצף וכעס – יש תקווה לריצוי, מפני שכל מי שכועס – סופו להתרצות, מתוך שאינו אדיש. וכך, כנסת ישראל כביכול אומרת לקב"ה: ריבונו של עולם, אם אכן היית מואס בנו – אז היינו מבינים את הסתר הפנים והשכחה מאתנו, אך האמת היא שלא מאסת בנו אלא 'רק' קצפת עלינו. אתה אינך אדיש כלפינו, חוט הרגש שלך אלינו לא ניתק – ולכן יש עוד תקווה: "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה, חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם". רבי לוי יצחק מברדיצ'ב אמר דברים דומים והסביר את קריאתה של כנסת ישראל באופן הבא: ריבונו של עולם, אם אכן מאסת אותנו בתור רשעים גמורים, מדוע קצפת עלינו "עד מאוד"? הלוא קצף זה שמור לצדיקים שעימם אתה מדקדק כחוט השערה! אלא, משמע מכאן שלא באמת מאסת בנו, אלא אתה כועס על מעשינו הרעים שאינם ראויים לנו לפי מידתנו. אם כן, עזור לנו לשוב ולתקן: "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה, חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם".
מגילת איכה אמנם מגוללת את הכאב של ציון, אך היא גם מתארת את גלות האדם והעולם כולו מאלוהים. כזכור, את המגילה פתחנו בקריאת התיקון שעלינו לעשות לקלקול שהתחיל בזמן אדם הראשון. מן הראוי שתהיה לקריאה זו המשך, וכך המדרש אומר על פרקנו: "מהו "חדש ימינו כקדם"? כאדם הראשון, דכתיב ביה: "וישכן מקדם לגן עדן"". מקדם לגן עדן יש כרובים ויש להט חרב המתהפכת והשומרת את דרך עץ החיים. אנו רוצים לחזור ל"גן עדן", למצב המתוקן שלפני חטא אדם הראשון. ניתן, אם כך, לומר כי המגילה מסיימת בתקווה של האנושות כולה לשוב ל"קדם": "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה, חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם".