בפרק ד', פונה דוד אל אויביו שהכלימוהו, וקורא להם לעשות חשבון נפש ולשוב בתשובה: "רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם עַל מִשְׁכַּבְכֶם וְדֹמּוּ סלה" (תהילים ד', ה).
חכמים בגמרא (ברכות ה.) דרשו את הפסוק באופן שונה מהקשרו המקורי: "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר: "רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ". אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יעסוק בתורה, שנאמר: "אמרו בלבבכם". אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יקרא קריאת שמע, שנאמר: "על משכבכם", אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יזכור לו יום המיתה, שנאמר: "ודומו"".
בתיאור הדרגתי זה, המדרש מכיר במתח התמידי הקיים בין יצר הרע ליצר הטוב ומטפל בו בהדרגתיות. תחילה, על האדם להיות עירני ו"להרגיז" - לחזק, להגביר את יצר הטוב הטוב על יצר הרע. עליו לייצר את הטוב כנגד היצריות הרעה שיש בנפשו. ההסברה הראשונית של מלחמת היצר צריכה לבוא מן האדם עצמו - "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע". האדם הוא ישות מוסרית גם בלי תורה ודת, האדם כשלעצמו הוא מקור חשוב למוסר בסיסי, אלא שלא תמיד האדם מצליח להלחם ביצר הרע בעזרת כוחותיו בלבד, בבחינת "אין אסור מתיר עצמו מבית האסורים", כאשר למשל דמיונות הנפש גדולים משכלו ומדעתו. או אז הוא פונה אל עיסוק בתורה, כי התורה פועלת גם על הלב, הרגש והדמיון. אם גם עיסוקו בתורה לא עזר, עליו לקרוא קריאת שמע, שהיא הבנה תאולוגית, קבלת עול מלכות שמים על ידי האדם. אם גם קריאת שמע לא סייעה בידו, עליו להזכיר ליצרו הרע את יום המיתה: "ודומו סלה".
אם כן, יש כאן כמה הסברות שונות בתכלית אודות מקור המוסר: מן האדם עצמו, מן מסורת התורה, מן מסורת תאולוגית של קריאת שמע, ומתוך הכרה באפסיות האדם. כל זאת כאשר יש חשיבות גדולה לסדר הדברים, ההסברה צריכה להתחיל מן האדם, ומשם להמשיך בהדרגה עד לזכרון יום המיתה. יש להזהר מהפיכת הסדר; ישנם המתחילים בהסברה ביום המיתה ואת אפסות האדם, ואין זו הדרך הנכונה. אדרבה, הסברה זו משפילה את נפש האדם ומנמיכה את קומתו עד שהוא עלול להפוך לבטלן. ההסברה הנכונה מעצימה את כוחותיו של האדם ומסייעת לו להתגדל ולהתגבר על יצר הרע וכל מכשולות החיים - מתוך צירוף הגוף לעבודת ה', כאשר זכרון יום המיתה הוא המוצא האחרון.